- מאסר, תשלום פיצוי וקנס למורשע בהונאת שני מגורשים מגוש קטיף
- הקשר המתהדק בין רוסיה לאיראן הוא ההזדמנות של ישראל
- "סעיף הנכד": למה יהדות ארה"ב מתנגדת לביטולו אם הוא לא משפיע עליה?
בחירות 2022 העצימו את המסקנה ההיא. היתרון הדמוגרפי של "היהודים" גדל, ובמקביל העמיקה ההתרחקות של "הישראלים" מיהדותם. אבל בין 1996 ל־2022 קרה עוד משהו חשוב, אולי המכריע ביותר: ההתנתקות של 2005 יצרה שבר פנימי עמוק בציונות הדתית, בין היהדות לישראליות. הציונות הדתית תמיד ראתה בעצמה גשר, ו' החיבור בין הדתי ללאומי ובין היהדות והישראליות. החיבור החל להישבר עם צמיחתה של החרד"לות, וגם עם השנאה הגוברת של רבים מאנשי השמאל "הישראלים" לציונות הדתית, על "בגידתה" בברית ההיסטורית. אבל הרגע המכריע היה בהתנתקות. חובשי כיפות סרוגות רבים מהזרם המרכזי החלו להרגיש אז שהדיבור על הגשר שהופך מ־ו' החיבור לזה שכולם דורכים עליו כבר אינו בדיחה, אלא מציאות.
מבחינתם, זו הייתה בגידה כפולה של הישראליות החילונית: בגידה בחזון הלאומי המשותף, בעצם פינויו של חבל ארץ שלם, אבל לא פחות מכך בגידה בחזון הדמוקרטי־ליברלי, באופן הוצאתה של ההתנתקות לפועל. הבגידה של אריאל שרון בבוחריו בלי להביא את עמדותיו החדשות להכרעת הבוחר, והתנכלותה של מערכת אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות וגם בתי המשפט – למפגיני הציונות הדתית, עד שאפילו ראש הסנגוריה הציבורית דאז, ענבל רובינשטיין, פרסמה דו"ח חריף על חטאי המערכת.
כשארי שביט ואני ראיינו בימים ההם את הרב יעקב מדן להארץ, הוא אמר משפט נוקב מאוד: "הבנו שאת הברית שלנו עם הציבור החילוני אנחנו צריכים להחליף בברית עם החרדים". דווקא אצל הרב מדן עצמו לא הבחנתי בשינוי דרמטי כזה בשנים שחלפו מאז. אבל רבים מאנשי הציונות הדתית אכן הלכו בדרך הזו. מבחינתם, ההכרעה מובנת: משלושת מוקדי הזהות של הציונות הדתית – הדתי, הלאומי והליברלי – העולם החילוני בגד בברית שהם כרתו איתו בשני המוקדים הרלוונטיים לברית, הלאומי והליברלי. נשארה אפוא רק הברית עם החרדים, במישור הדתי.
אבל מה שהיה יכול להיתפס בהבנה בימי הכעס ההם, הוא מתכון לאסון לאומי כעבור 17 שנה. כי לאמיתו של דבר, אין למפעל הציוני ולחברה הישראלית עתיד בלי החיבור בין היהדות והישראליות ובין היסוד הדתי ליסוד הדמוקרטי־ליברלי – בתנאי, כמובן, שהם ימומשו בכנות ובאיזון הדדי.
הסיבה פשוטה: שורש האמון ביסוד הדתי ככזה שיכול לקיים בלעדית את הזהות היהודית, נטוע באלפיים שנות הגלות. הוא אכן זה שקיים את הזהות היהודית בתקופה הארוכה הזאת. אבל מי שרוצה להיחלץ מהקיום הגלותי חייב לאמץ לעצמו גם את היסוד הלאומי: ריבונות, טריטוריה, שפה, צבא, וכלכלה שמסוגלת לקיים את עצמה.
אבל הקיום הלאומי תובע גם את אימוץ היסוד הדמוקרטי־ליברלי (ולא רק דמוקרטיה משטרית פורמלית). כי בהינתן חילוקי דעות קשים בין קבוצות היהודים השונות, רק היסוד הדמוקרטי־ליברלי יוכל לשמר אותן יחד. המסקנה צריכה להיות ברורה: ברית עם השקפת העולם החרדית (להבדיל מברית שמיועדת למשוך את החרדים אל הישראליות) סותרת את המפעל הציוני. מי שרוצה יכול להעדיף את החרדיות על הציונות, אבל אסור להתפתות למחשבה שהשתיים אפשריות יחד.
- מול הקולות שאומרים שהציונות הדתית כבר לא קיימת, הקמנו את הבית שלה
- חמדנות ללא גבולות: התביעות של הציונות הדתית והחרדים במו"מ הקואליציוני יצאו משליטה
זה רגע היסטורי מכריע לציונות הדתית. עתידה של מדינת ישראל, לא פחות, תלוי בשאלה איזו דרך תבחר הציונות הדתית: עלבון ההתנתקות והכעס, או חידוש וחיזוק הברית עם הישראליות. גם הציבור החילוני יכול וצריך להשפיע על ההכרעה, אם יביע גם הוא רצון לחדש את הברית עם היהדות, לפחות במובנה הדמוקרטי־ליברלי.
