הפריפריה לא מעניינת אף אחד. ובטח שלא את משרד התחבורה ואת רכבת ישראל. זה מכעיס, זה מקומם – אבל זו המציאות.
השבוע נאלצתי לעזוב את מקום העבודה שלי בראשון לציון, אחרי שהתייאשתי מהנסיעה ברכבת ישראל. זמן הנסיעה הארוך, (שעתיים לכל כיוון, בלי איחורים), בצירוף האטימות והאדישות מצד הנהלת הרכבת, ומנהלי התחנות – דחפו אותי לקצה ולא השאירו לי ברירות, אלא לקחת את הצעד הקיצוני של עזיבת העבודה, ויתור על ההזדמנות שניתנה לי כסטודנט לתקשורת להתחיל ולעבוד בתחום עוד בזמן הלימודים.
רק בשביל לסבר את האוזן, מרחק הנסיעה בין מעגלים, הישוב בו אני מתגורר, לנציבות כבאות והצלה שנמצאת בראשון לציון – הוא 74 קילומטרים. פחות משעה נסיעה ברכב פרטי, במהירות של 90 קמ"ש. רכבת אמורה לנסוע על מסילה, בלי פקקים וללא עיכובים על מהירות של 120 קמ"ש. למישהו זה נראה הגיוני שהנסיעה תיקח שעתיים וחצי?
רוב חיי חייתי בפריפריה הדרומית. תל אביב וירושלים היו סוג של פנטזיה עבור תושבי האזור. המחשבה על נסיעה באוטובוס, למשך כמעט שעתיים וחצי רק בשביל לטעום מהמרכז הייתה בגדר סיוט עבורנו ורובנו בחרנו להישאר בבית. בשנת 2013, נכנסה בשורה חדשה לאזור – תחנת רכבת, משלנו! כן כן. אופקים, שדרות ונתיבות היו מנותקות ממסילת הרכבת עד שנת 2013! כדי לנסוע ברכבת היינו צריכים לנסוע לתחנת אשקלון. לא אשכח את היום שבו סבתי עליה השלום, נסעה לראשונה (בחייה) ברכבת מנתיבות לתל אביב "ממש חללית", והפלא הגדול – שעה של נסיעה, בלי עיכובים ועם דיוק של שעון שוויצרי. טוב כמעט, בכל זאת מדינת ישראל, אך בהחלט יכולנו לראות ברכבת כלי אמין שאפשר להתבסס עליו בעת בחירת מקום עבודה.
מאז אותה נסיעה, עברו הרבה רכבות במסילה, הספקתי להתגייס, להשתחרר, לטייל בעולם, לחזור, ולהתחיל את לימודיי במכללת ספיר. ובכל הרגעים הללו, הרכבת הייתה לצידי, שעה נסיעה מתל אביב, תדירות של חצי שעה לרכבת, לאורך כל היום. התחלתי את עבודתי בראשון לציון, בידיעה שיש רכבת ישירה. ואז נחשפתי לעולם שלא הכרתי. איחורים, עיכובים, ביטולים של רכבות ללא ליידע את הנוסעים, ומעל הכול – אטימות ואדישות. כמה אטימות ואדישות אתם שואלים? במו אוזניי שמעתי מנהל של אחת התחנות מגיב לעיכוב ששיבש את היום שלי ושל רבים אחרים לפחות בחצי שעה, במילים הבאות: "אין מה לעשות, מקסימום נוסעים ברכבת אחרת יחטפו את הכאפה, ויחכו לרכבת הבאה". לפניי נאבקו רבים וטובים, כולל ראשי רשויות, והובטחו להם הבטחות שנשכחו ברגע שפסקה הביקורת הציבורית. המלחמה הפרטית שאני מנהל מול רכבת ישראל נפרסת לאורך 4 חודשים ארוכים ומייגעים, שבהם במקרה הטוב זכיתי לתשובה מזלזלת, או במקרה הרע – התעלמות. רק לאחר שהפכתי את המלחמה הפרטית שלי למאבק פומבי של הפריפריה, החוצה ערוצים ואתרי חדשות, נראה שזכינו למענה והקול שלנו נשמע.
אז מה צריך לעשות? ראשית, הרכבת ומשרד התחבורה צריכים לעמוד בסיכומים שהובטחו לנו בעבר, ולהתחייב ללוח זמנים ברור לתקופת החשמול ולהאיץ את הפרוייקט. להתחייב שלאחר שיסתיים הפרויקט לחזרה ללוח הזמנים שהיה טרם הקורונה – רכבות מהירות בשעות העומס, תדירות של חצי שעה, רכבות לילה, ובימי שישי. בזמן הפרויקט על מנת לצמצם את הפגיעה, מצופה שתוגבר תדירות האוטובוסים מהפריפריות הצפונית והדרומית למרכז, וכן שההחלפות בתחנות הרכבת כתוצאה מפרוייקט החשמול, יבוצעו בסמיכות, ולא בהפרשים של חצי שעה – ארבעים דקות. שנית, מצופה מהנהלת הרכבת הוא לפעול לצמצום השיבושים והעיכובים התכופים והבלתי נסבלים שתדירותם הפכה ליום-יומית, ובגינם הפכה הרכבת לכלי לא אמין שבלתי אפשר לבסס עליו תוכניות. .
לפני הבחירות היו כאלה שקראו לנו מפונקים ועצלנים. אנחנו לא התעצלנו והלכנו להצביע בהמונינו. כולי תקווה, שהממשלה החדשה שעתידה לקום, תזכור גם אותנו תושבי הפריפריה, ותחרוט על דגלה את נושא החיבור בין הפריפריה למרכז, בתעסוקה, בתחבורה ובשירותי הבריאות והחינוך.
