מפעם לפעם – או ליתר דיוק: יותר ויותר – מבקשת "הספרייה לעם" הוותיקה והיוקרתית של הוצאת עם עובד לממש את שמה. לתת ספרים לעם. ספרים שכיף לקרוא, ספרים שינצחו את הסחות הדעת המצרצרות במלבן הקטן שבכיס. ספרים שלוקחים ללב את הפחד שאם יהיה רגע עלילתי דל, איזו השתהות על מחשבות או אפיונים, הקורא, כלומר העם, יברח. יצירות מוכוונות עלילה, מהודקות, עתירות גרייה של היצר ושל איברי המתח.
בספרים האלה, לפחות כשהם בספרייה לעם, יימצא ממד עומק מסוים, דק כמסך טלוויזיה עכשווי. עשויות לעלות בהם סוגיות "גדולות"; היסטוריות, חברתיות, או, כמו במקרה של ספרו החדש של שי אספריל, "אילו נולד איטלקי" – כלל־אנושיות. אלו הן בעיקר סוגיות נדושות, שקל לרמוז להן באמצעים של עלילה מסעירה רבת בגידות ושקרים, זהויות אבודות ומגע עם העולם התחתון. שאלות כגון האומנם מזיק לחיות בשקר, או האם נידונו למחזר את חיי הורינו ולחזור תמיד בעל כורחנו למסלול שהוכתב לנו בילדותנו.
כזה הוא הספר שלפנינו. והוא מהנה ביותר. שי אספריל יצר סיפור טוב, בנה אותו לתלפיות, וכתב אותו מצוין. הוא תפור חזק וגם מפתיע. שני ענפי העלילה שלו מצופים להתחבר יחדיו בדרך מסוימת: הגיבור האחד הוא דודו של הגיבור האחר, שנחטף בילדותו לצורך אימוץ, עלילותיהם מתחוללות במנותק ואנו מחכים להתוודעות. אך דרכיהם עתידות להיפגש בדרך אחרת לגמרי, עיוורת.
גורלותיהם ודרך התנהגותם של גיבורים אלה אכן מושפעים ממה שקבעו להם אחרים. כולם די מצליחנים באיזה אופן, חלקם נוטים גם להרס עצמי, ועל כל אחד ואחת מהם אפשר לתהות, וגם להיענות די בקלות, אם נכון לגביו הכלל שנדב, דמות־משנה בסיפור, משנן לשומעיו: "אני לא מאמין שיש בכלל דבר כזה, פוטנציאל. בסופו של יום, אנחנו מה שאנחנו, לא יותר ולא פחות, ובסוף רובנו חיים את החיים שמתאימים לנו". ההחלטות הגדולות בחיים הן בעיניו רק סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. הרי יש מיליוני החלטות קטנטנות, יומיומיות, שמובילות אותנו בפועל. "האם באמת שתיים־שלוש החלטות מתוך מיליון היו הופכות את החיים שלך לאחרים".
שאלות עקרוניות עולות אם כן, אבל אינני יודע כמה מעניינות, מחדשות או מייצגות התשובות שהעלילה נותנת להן. שכן זו עלילה אקסטרווגנטית על אנשים לא רגילים עם טראומות יוצאות דופן, המושתתת בחלקה על אירוע בלתי־מסתבר: שילד בריא בן ארבע יכול להיחטף מהוריו ולגדול במשפחה אחרת, במקום בנה המת, בלי להיות מודע לכך. נדמה אפוא שהרמיזות לשאלות גדולות משמשות בעיקר כדי לתת לקורא – בשיט־התענוגות שלו בעלילה התזזיתית הנעה גם על גלי מין ופשע – תזכורת שהוא צורך ספרות יפה.
מעניין שגם אם השאלות הגדולות אינן נענות, הרומן מצליח לנגוע בקצרה בסוגיות מעשיות ואקטואליות, מתוך בקיאות מרשימה (מרגישים שהסופר הוא משפטן), ובעיקר – בלי לשלם מס של תקינות פוליטית. הספר מעז למשל לשים בפי גיבוריו ביקורת משכנעת ומגובה על ההגנה התקשורתית המופרזת על מערכת המשפט, על נטייתה של תרבות זמננו להפוך כל דבר למלחמת מינים, ועל המוסריות הלקויה באי־אילו גופים יוקרתיים. גם על כך יאים לו שבחים.
