לתדהמתם של ישראלים רבים הודיעה לפני כשנה וחצי חברת הגלידות האמריקאית הידועה בן אנד ג'ריז כי תפסיק למכור גלידה מתוצרתה במה שהם בעיני בעלי החברה בגדר "שטחים כבושים". מכירה שכזו, כך נכתב בהכרזה, אינה עולה בקנה אחד עם ערכי החברה. לבעלי החברה היה זה ברור מאליו שזוהי זכותם המלאה כחברה פרטית למנוע גישה לסחורה שלהם מלקוחות מסוימים במקומות מסוימים שלא ממניעים כלכליים. בן אנד ג'ריז אינה חייבת למכור גלידה למתנחלים בהתנחלויות – צו המצפון של בעלי החברה הכתיב את המדיניות העסקית שלהם וגבר על שיקול הרווח.
לא כל התגובות בישראל כלפי מעצמת הגלידה היו שליליות. למעשה, לא מעט אנשי שמאל חיזקו את החלטת החברה והריעו לה. אחת מהן היא זהבה גלאון שצייצה בחשבון הטוויטר שלה כי "מייסדי בן אנד ג'ריז עושים הבחנה חשובה בין הכיבוש וההתנחלויות לבין מדינת ישראל הריבונית". גלאון לא הסתפקה בציוץ יחיד. יחד עם שורה שלמה של אנשי שמאל אחרים חתמה גלאון על מכתב תמיכה פומבי בחרם ששיקף לטעמה מחויבות עזה לזכויות האדם של הפלסטינים. אין ספק שבכל הנוגע להתנחלויות, גלאון ואחרים בשמאל הישראלי סבורים שלנותני שירות ולספקי סחורות פרטיים עומדת החירות המצפונית המלאה להימנע מפעילות עסקית. לא רק הצרכנים רשאים לטעמם להחרים תוצרת התנחלויות, עסקים פרטיים רשאים לדעתם להחרים התנחלויות.
טוב להיזכר במקרה החרם – שבוטל לבסוף – של בן אנד ג'ריז לאור הדיון הציבורי העכשווי סביב הצעת החוק שזכתה לכינוי "חוק האפליה", שלפיה בעלי עסקים יוכלו להימנע ממתן שירותים במקרים הפוגעים בצו מצפונם. במובנים רבים זהו בדיוק הדיון שניהלנו לפני כשנה וחצי. כעת זוהי ההזדמנות הנכונה לשאול בכנות: האם מישהו בשמאל הישראלי אכן סבור שיש לחייב בעלי עסקים להעניק שירותים בהתנחלויות, אם הדבר נוגד את צו מצפונם? האם יש מישהו בשמאל שחושב שיש לחייב נותני שירות שמאלנים להעניק שירות לחברי ארגון להב"ה, למשל, למרות התנגדותם העזה לכל מה שהארגון מייצג? האם יש לחייב מרצים או זמרים להעניק את שירותיהם באירועים המקיימים הפרדה מגדרית בשעה שהם מתנגדים לכך?
המקרה של בן אנד ג'ריז מלמד כי אי אפשר ולא נכון לאחוז את המקל משני קצוותיו. אי אפשר לאפשר לעסקים את החופש לפעול על פי צו מצפונם במקרים מסוימים אך לשלול מהם את החופש לנהוג על פי צו מצפונם כאשר המטרה אינה עולה בקנה אחד עם סולם הערכים הסובייקטיבי שלנו. חופש המצפון אינו ניתן לחלוקה – הוא אישי וסובייקטיבי ואין לדעת מתי וכיצד ישתמשו בו, ממש כמו חופש הביטוי. אחרי הכול, אנחנו לא מעניקים לאנשים את חופש הביטוי רק מפני שאנחנו משוכנעים שהם יאמרו את הדברים הנכונים. להיפך, אנחנו מעניקים לאנשים את הזכות להתבטא על אף שאנחנו יודעים שחלקם יאמרו דברים טפשיים, אוויליים, מגוחכים, מגונים ואף פוגעניים. זהו מחיר ממשי שאנחנו משלמים כדי שנוכל להתבטא בחופשיות. באותו האופן, החלטות – הראויות לגינוי נמרץ – של אנשים להימנע מקשר עסקי עם אחרים בגלל נטייתם המינית הן מחיר שעלינו לשלם כדי שנוכל לפעול בחופשיות לפי צו מצפוננו במקרים אחרים, מוצדקים.
למתנגדים ל"חוק האפליה" עלינו להוסיף את השאלה הבאה: מדוע זה לגיטימי לאפשר לצרכנים להחרים עסקים משלל סיבות ומניעים אך אין זה לגיטימי לאפשר לנותני שירות ועסקים להימנע מהתקשרות עסקית מסיבות מצפוניות עם נותני שירות ועסקים אחרים או עם צרכנים אחדים? מדוע הזכות להפלות נתונה לצרכן אך לא לנותן השירות? האם רק לראשון יש צו מצפון שלאורו הוא רשאי לפעול? מדוע לגיטימי לדרוש מפירמות לנקוט בשלל עמדות פרוגרסיביות, אך לא לגיטימי לדרוש מפירמות לנקוט בעמדות שמרניות?
זוהי הזדמנות טובה להדגיש נקודה חשובה: עקרונות ליברליים, כגון הזכות לקניין פרטי וחירות היחיד יש ליישם בצורה עקבית בכל החזיתות. אנשים התומכים בזכותם של אנשים לקניינם ולחופש המצפון צריכים להביא בחשבון שזכות זו אכן מעניקה לאותם אנשים חופש בחירה נרחב, כמו למשל החופש לפתוח את העסק שלהם בשבת. אם יש דבר אחד שהוא גרוע יותר מלא ליישם עקרונות ליברלים כלל, הריהו ליישמם באופן סלקטיבי. כלומר, לעשות בהם שימוש אינסטרומנטלי שמטרתו להכשיר התנהגות ונורמות לא ליברליות.
החברה הישראלית איננה קיבוץ הומוגני. אנחנו חיים בחברת המונים שבה אנשים שונים מחזיקים בדעות שונות בשלל שאלות וסוגיות. הדרך להבטחתו של קיום חברתי שליו ומטיב אינה עוברת בהסכמה על סולמות ערכים אלא באימוץ מלא של כלל האצבע "חיה ותן לחיות" המאפשר לכל צרכן ונותן שירות את מירב החופש לפעול על פי אמונותיו, כל עוד אינו פוגע בחופש השווה של אנשים אחרים לפעול על פי אמונותיהם וצו מצפונם שלהם. אומנם הסדר חברתי שכזה מאפשר לריאקציונרים מכל קצוות הקשת הפוליטית להפגין בפומבי את דעותיהם המגונות, אך באותה הנשימה הוא מאפשר לכל השאר לנדות אותם, לבוז להם, ללעוג להם, לגנותם ולגבות מהם מחיר חברתי וכלכלי כבד. אולי זה הסדר לא מושלם, אך אין בנמצא הסדר חברתי טוב ממנו.
