בשנת 1896 תהה חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים": "מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?". השנה, במלאת 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון ו־100 שנה לפטירתו של מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, התשובה ברורה: אנחנו. אנחנו יכולים לבקש בעברית כרטיס רכבת. אנחנו יכולים להבין את הוראות הדרך ביישומון דובר עברית. אנחנו יכולים לקנות במכולת, בעברית כמובן.
תחיית השפה העברית היא מהניסים הגדולים של התנועה הלאומית הציונית. הצלחנו להתעלות אפילו על חזונו של החוזה. אין לי ספק שהרצל היה מודה בכל לב על ניצחונו המתוק של אליעזר בן־יהודה, ולו מפני שבראש ובראשונה אליעזר בן־יהודה היה ציוני גאה. מהיום שהצטרף לתנועה הלאומית הציונית הוא ידע שכדי להחיות את האומה העברית יש להחיות את השפה העברית. הוא הבין שכדי להשיב לעם ישראל את זהותו, לכידותו ועוצמתו, אחרי אלפיים שנות גלות, יש לחדש את העברית ולהופכה לשפה דבורה ומודרנית, שפה חיה שאפשר להתווכח בה, לעשות בה צדק ומשפט, לחבר בה הצעות חוק מזה ומאמרים אקדמיים מזה, לטוות בה מילות שירה, ואפילו, כמו שאנו מבינים היום, לכתוב תגוביות, "טוקבקים".
אלא ששפה איננה רק שפה דבורה. שפה היא זהות, תרבות, אמונה, יצירה ורוח. כעם שיודע על בשרו ששפה יכולה לקפוא בזמן, להיחשב לשפה מתה ואז לקום לתחייה, דווקא אנחנו מחויבים לשמור ולשמר את העברית, ולא פחות מכך לחדש ולהחיות אותה. עלינו להרחיב את גבולותיה של העברית, להתאים אותה למציאות, לשוחח בה; ומן הצד השני, להכיר את מקורותיה ושכבותיה, להעמיק היכן שמקופלים הצופן הגנטי, ארון הספרים וערש התרבות שלנו.
באופן אישי, וכמו ישראלים רבים, אני חש משיכה עמוקה, רומנטית, לשפה העברית. היא מביאה עמה תוכן רב־רובדי, מילים שהן הוויות, עולמות, ריגוש, יופי, חושניות ומצלול שאין שני לו. לשון עֵבֶר היא לשון הקודש; לשון ספר הספרים הנצחי שהורשנו לעולם; שפתו של דוד המלך משורר תהילים; שפת שיר השירים, שיר האהבה הנצחי אשר לשלמה; שפת הנחמה והזעם של ירמיהו; שפת החזון של יחזקאל וכלל נביאי ישראל; לשון המשנה; לשון מפרשי התורה; לשון חכמי ספרד על שירת הפיוט הענוגה שלהם; וכמובן שפתם של גדולי המשוררים והסופרים העברים בעת המודרנית, היוצרות והיוצרים של ליבת התרבות העברית המתחדשת. השפה האלמותית הזאת, על שכבותיה, פניה וקולותיה, קרובה לליבי.
במשך יותר ממאה השנים האחרונות היו אלה ספרות המקור ושירת המקור בעברית ששימשו חלונות פתוחים אל הדמיון האנושי, האישי והלאומי, והצמיחו ניסויים נועזים בשפה, בצורה, בתוכן. ניסויים שחשפו לנו את עומקיה הבלתי נדלים של העברית, לימדו אותנו על עצמנו, והרחיבו את הצוהר לישראליות מגוונת, חיה, ערנית ויוקדת.
והנה, בשנים האחרונות מסתמנים קשיים גדולים והולכים ביצירה העברית המקורית. קשה לא לראות שמעיין המים החיים של ספרים עבריים נפגע, ולחשוש שבעומק האדמה – השורשים העמוקים הולכים ומתייבשים. הוצאתם לאור של ספרי מקור רבים נדחית, יש הסתמכות יתר על ספרות מתורגמת וכתיבה שמכוונת מראש לתרגום ולא לשוק המקומי, וניכר שקיימות פחות ופחות אפשרויות לטפח כותבות וכותבים או לתמוך בתהליכי צמיחה של קולות חדשניים ושונים.
החובה לשמר ולעודד את ביטויה הרציף, המקורי והעשיר של השפה העברית, בספרות ובשירה, מצריכה אותנו בראש ובראשונה להתעקש על חשיפה מיטבית ומרבית של הדורות הצעירים – בגיל הרך ובבתי הספר – לספרות ולשירה העברית. אני רואה בעצמי שליח, שיודע שלא תהיה תרבות ישראלית ולא תהיה חברה ישראלית בלי מקור מים חיים של ספרות מקור עברית, שנובע בתוכָן ומתוכָן, תוסס, איתן, גועש ונועז. לדעתי יש מה לעשות, ואני ורעייתי מיכל פועלים בנושא ומעוניינים לרתום גופים נוספים למהלך החשוב כדי שהסופרות, הסופרים, המשוררות והמשוררים יזכו לכבוד, לנראות ולגמול המגיעים להם בזכות ולא בחסד, וימשיכו להעשיר, להרחיב ולהעמיק את אוצר התרבות והשפה העברית.
עלינו לשוב אל הלב, לשוב אל העברית, כמילותיה של רחל המשוררת בשירה המפעים "עִבְרִיָּה": "אַךְ אִם מָעַלְתִּי – לֹא לָנֶצַח, / כִּחַשְׁתִּי – לֹא עַד תֹּם. / וְשַׁבְתִּי שׁוּב כְּשׁוּב הַהֵלֶךְ / אֶל כְּפַר מוֹלַדְתּוֹ".
