אני דווקא אוהבת דברים שהם באופן ברור "המדיום הוא המסר", ואם יוצר קורא לשיר שלו "אלא בי", מובן שזה מה שהוא רוצה לומר – "אני מספר לכם מה אני עובר, ואם אני עובר דרך זה שבקליפ אני, אדם דתי, רוצה שיהיו בנות שרוקדות, אז אני מספר לכם את זה".
חנן בן ארי שווה חצי מיליון? לערוץ 12 זה לא ממש משנה
חלק מתופעה מוזיקלית: מה עומד מאחורי הצלחתם של ישי ריבו וחנן בן-ארי
כבר כמה שנים חנן בן־ארי כותב ושר משפטים שעושים לקהל שלו גירודים, כמו "מה אתה רוצה ממני מה? מי ביקש ממך לזרוק בי נשמה". הוא מכבס את הכביסה בחוץ, כי הוא יודע שגם אנשים מאמינים חושבים בסתרי סתרים מחשבות שבהן גם האמונה מאותגרת, אבל לעמוד על הבמה ולצעוק את זה לעיני כל ישראל? עד שהגיע בן־ארי, כל אחד התבשל במקומו לבדו. אבל בן־ארי חושב אחרת, הוא מסכים ואפילו רוצה לעמוד חשוף. שנים רבות זמרים דתיים התחבאו מאחורי פסוקים. הם שרו בקול יפה פסוקים מולחנים. מה קורה לאיש אחרי שהוא יורד מהבמה? אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת, וזו שאלה חשובה הנוגעת לזמרים. האם זמר הוא כמו רופא מנתח, שלא משנה מה קורה לו בזירה המשפחתית או האמונית, או שתפקידו של זמר הוא לא רק להנעים את האוזן אלא לחלץ מתוכו רגשות כמוסים, לשיר, ללחוש או לצעוק אותם: "גם את מרגישה ככה לפעמים?"
לא מזמן שוחחתי עם אישה שחזרה בתשובה בצעירותה, היא אמרה: "אני נכנסתי לתוך העולם הדתי מבחירה. אומנם חסרה לי גרסתא דינקותא, שהיא דבר עצום וחזק, אבל הבחירה היא זאת שנתנה לי המון כוחות למסע החזרה בתשובה. הילדים שלי כבר 'בתוך', יש להם גירסתא דינקותא, אבל אני רוצה לגדל אותם עם 'כאילו' תחושת בחירה" בתור דתייה מבית זה הצחיק אותי קצת, אמרתי לה שאני חושבת שזה בלתי אפשרי, שזו בדיוק הבעיה. יש פה מלכוד, ואי אפשר לבחור לעשות "כאילו" זו בחירה.
גם לדתי מבית יש כמובן בחירה, אחרת לא היו דתלש"ים, ורבים מאיתנו לא היו מחליפים את בית הכנסת או הנוסח שגדלנו בו או עוברים לקהילה אחרת ושואלים שאלות על כיסוי ראש, והקליפ של חנן בן־ארי לא היה מגיע לכותרות.
מה שכן, לדתיים אין את חוויית הבחירה המוחלטת שבן־ארי שר עליה: "אין אבא, אין אמא, רק אני". על גבינו אנו נושאים ערימות של אבא ואמא. אבא ואמא הפרטיים שלנו, אבותינו ואמהות האומה, ואפילו בספירות הקבלה יש הקרויות אבא ואמא.
אל תסכמו אותו: העולם על פי חנן בן ארי
הגאונות הרגשית בקליפ החדש של חנן בן-ארי
לומר "אלא בי" משמעותו להבין שהאתגר הגדול של דתיים מבית הוא בדיוק זה: למרות החינוך המצוין שקיבלתי מאבא ואמא, ואף על פי שהם צודקים ונוח לי להינשא על כתפיהם, אין לי הנחה מלעבור מסעות קשים בעצמי, להשיג את יהדותי שאינה תלויה בדבר, אלא בי. זה אתגר עצום, אני אף פעם לא יודעת אם אני עוזרת לאדם עני כי אני, דבורה, אדם מוסרי, או כי אני מקיימת מצווה. למזלי ה' הכתיב לי את זה, אבל לפעמים זה מפחיד, מה היה קורה אם הדבר היה תלוי רק בי? איזה אדם הייתי?
"בסוף, שום לא דבר דומה לריח של הכביסה של ההורים". שר בן־ארי. הוא מספר לנו שגרסתא דינקותא שלו היא מתחת לעור, ריח הכביסה הוא הריח של הביטחון, של השייכות. בבית של ההורים, גם לכביסה המלוכלכת וגם לשאלות הקשות יש ריח טוב.
