אפשר לנסות לפטור אנשים כמו קניה וסט, הראפר האמריקני המפורסם, כמשוגעים. אחרי הכול, תוכניות אירוח אמריקניות – כמו זו שווסט הפיץ בה את הקשקושים האחרונים שלו מאחורי מסכת סקי שחורה – שופעות שיח שנאה צווחני. איש לא מתייחס לדברים האלה ברצינות, נכון?
אבל שאלו את עצמכם, איך היה מגיב למילים שהשמיע קניה אחד מניצולי השואה הספורים שנותרו? או, לצורך העניין, איך ישתמש בהן אחד ממכחישי השואה הרבים, מרגע שהופצו בציבור? לא, אנחנו לא יכולים פשוט לקרוא לו ולדומיו מטורללים ולהמשיך הלאה. יש לנו בעיה.
– "פעם הגנבים היו משקיעים בכובעי גרב. היום הם עושים שלום למצלמה"
– הדיון בבג"ץ על שירות נשים ביחידות קרביות היה חסר כל קשר למציאות ולעובדות
– עתידה של מדינת ישראל תלוי בשאלה איזו דרך תבחר הציונות הדתית
הנושא המרכזי שהציג וסט היה אדולף היטלר. הראפר רואה כנראה בפיהרר עוד קורבן ימני של חדשות כזב, של תרבות הערנות הפוליטית ("ווקיזם") ושל התקשורת הממוסדת השקרנית. "לכל אדם יש משהו בעל ערך שהוא מביא לשולחן, במיוחד להיטלר", התעקש וסט. "יש הרבה דברים שאני אוהב בהיטלר, הרבה דברים". "אני נאצי", הבהיר, ובאופן כללי טען: "אנחנו צריכים להפסיק לרדת על הנאצים כל הזמן".
כמה ימים קודם לכן, וסט ומכחיש שואה אנטישמי אחר, ניק פואנטס, התארחו לסעודה אצל נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, בבית הנופש שלו בפלורידה. לא רק הבמה הרמה והנתעבת שמגיעה עם הידוענות הופכת את השונאים האלה למסוכנים, אלא גם העובדה שהם מבטאים ומפיצים בו־זמנית את המגמה הקיימת של בורות כללית וחוסר תום לב – התנאים החיוניים לתחייתן המחודשת של אנטישמיות, גזענות ושנאה.
הבורות לבדה מדהימה. סקר שפורסם לאחרונה בארה"ב הראה ש־63 אחוזים מהצעירים אינם יודעים שבשואה נרצחו 6 מיליון יהודים, ו־36 אחוז חושבים שהמספר היה "2 מיליון או פחות". בערך אחד מכל עשרה אינו משוכנע שהשואה התרחשה, או שהוא מכחיש אותה במפורש. ואולי הממצא המזעזע ביותר: 19 אחוז מבני דור ה־Y וה־Z שמתגוררים בניו־יורק חושבים שהיהודים הם שגרמו לשואה.
איך הגענו למצב הזה? עוד בימי חייהם של ניצולי השואה, חברות מערביות רבות עברו שינוי. היטלר הפך מהתגלמותו האפלה ביותר של הרוע בהיסטוריה האנושית – איתות אזהרה בוהק שלא לאפשר לרצח עם לקרות שוב – לעוד "מם" סתמי שיופץ ברשתות החברתיות וישמש בהתכתשויות פוליטיות קטנות.
הפיהרר כ"קליקבייט"
חלק מהתשובה כרוך בתופעה שהגרמנים, שיודעים כמה דברים בעניין הזה, מכנים "פורנו־נאצים" או "היטלר־קיטש". זהו טרנד שאני צופה בו בדאגה כבר שנים רבות.
בשנות השישים והשבעים למד הציבור הרחב ברוב מדינות המערב על מלוא היקפה של השואה, ונצר את זכרה ביראת כבוד.
זה החל בשנות השישים, במשפטי הנאצים המסוקרים היטב בירושלים ובפרנקפורט, שחשפו את רצח העם בפירוט חדש ונתנו השראה לפילוסופית חנה ארנדט, מחברת "הבנאליות של הרוע". זה המשיך בביוגרפיות פורצות דרך של היטלר בשנות השבעים ובסדרת הטלוויזיה האמריקנית "שואה", שעוררה גם את הגרמנים לסבב חדש ומעמיק של חשבון נפש. המגמה הזו של תיעוד השואה והנצחתה נמשכה.
אולם מאז שנות השמונים התפתחה במקביל תופעה תקשורתית נוספת. היא החלה כאשר כתב העת הגרמני "שטרן" פרסם את מה שהיה לטענתו יומנו של היטלר. זו הייתה שערורייה, ובהמשך התברר שהיומן גם היה מזויף. אך נקבע תקדים מדאיג: הפיהרר כ"קליקבייט" למכירת עיתונים, ובימינו – לקצירת לייקים וציוצים מחדש. הקסם הנאצי התפשט. הטלוויזיה הגרמנית משדרת כמעט מדי לילה סרטי תעודה על היטלר: על אנשיו, נשיו, מחלותיו, שולחן הכסף שלו וכלבת הרועה הגרמני שלו, בלונדי.
יותר ויותר, האובססיה הפכה לפרודיה. אפשר עוד להבין את צ'רלי צ'פלין, שלעג להיטלר ב"דיקטטור הגדול" עוד בימי חייו של הרודן. אך זה היה משהו אחר לגמרי כאשר ב־1998 פיתח הסאטיריקן הגרמני וולטר מורס להיט חדש – הקומיקס "אדולף, החזיר הנאצי". ההצלחה הזו השיקה ז'אנר של פארסות על היטלר, כולל רבי מכר כמו "הוא חזר". ברומן הזה, הפיהרר מתעורר ליד הבונקר הישן שלו בברלין של היום, ומשעשע אנשים בשטיקים הנאציים שלו עד כדי כך שהוא הופך לקומיקאי מצליח.
התופעה איננה גרמנית אלא גלובלית. היטלר הפך לחומר גלם לממים. הייתה למשל הסצנה ההיא מהסרט הגרמני "הנפילה", שהדיקטטור מאבד בה את עשתונותיו בבונקר שלו בימי המלחמה האחרונים. הסרטון ממשיך להסתובב ברחבי העולם, בכל פעם עם כתוביות חדשות שמציגות אותו זועם על משהו אחר. בסרטון אחד, הפיהרר זועם על שאינו מצליח למצוא את העוגיות האהובות עליו בכל רחבי מנהטן, לא באפר איסט סייד ולא באפר וסט סייד. בסרטון אחר הוא תקוע עם מטבעות ביטקוין, כשהיה צריך בכלל להשקיע במטבעות דוג'קוין.
פובליציסטים והציבור בכלל ממשיכים לשאת לשווא את שמו של היטלר. מייק גודווין, עורך דין וסופר אמריקני, טבע ב־1990 את "חוק גודווין" לאנלוגיות נאציות. הוא קובע שככל שדיון מקוון בנושא כלשהו הולך ומתארך, ההסתברות שתצוץ בו השוואה לאדולף היטלר מתקרבת ל־1. אם אתם זקוקים להוכחה, קראו את התגובות מתחת לרוב הטורים ברשת.
בקושי הנדנו עפעף כשהנסיך הבריטי הארי הופיע במסיבה לבוש בחולצה חומה וצלב קרס. פעם שמעתי מדריך יוגה שהקפיד יותר מדי בהנחיות לתנוחה מסוימת, מכונה "נאצי יוגה".
אפשר לתמצת את התופעה הזו בשם "אפקט וולדמורט הפוך". בסדרת הספרים הארי פוטר, האדם שהוא התגלמות הרוע עורר סלידה ויראה רבות עד כדי כך שמכשפות וקוסמים התייחסו אליו רק בכינוי "זה־שאין־לנקוב־בשמו" או "אתה־יודע־מי". המקרה של היטלר הפוך: הפיהרר הוא זה שצריך לומר את שמו כל הזמן, בין שהוא קשור לנושא ובין שלא. כתוצאה מכך הוא כבר לא נראה רשע, רק קריקטורי.
פטורים מעול העובדות
מה שהחל כמצחיק (בעבור אנשים מסוימים) הפך לסטייה. בלתי נסבל לראות את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין קופץ על רכבת הממים ובו זמנית מאמץ את סגנון התעמולה של היטלר עצמו – על ידי היפוך תפקידים של קורבנות ומתנכלים. כך, פוטין רוצה שנאמין שדווקא האוקראינים הם הנאצים, ושהוא מגן על הרוסים מפניהם. מול הדיסוננס הקוגניטיבי – הרי נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הוא יהודי – הרהר שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב בקול רם ש"גם לאדולף היטלר היה דם יהודי".
וכך הגענו עד הלום, כאשר כולם, מראפרים במסכות סקי ועד דיקטטורים רצחניים, מהגגים על היטלר והנאצים, ללא עולן של עובדות, פרופורציות או הגינות. וכולנו, במיוחד בני דור ה־Y וה־Z, נותרנו מגששים בערפל פוסט־מודרני, שבו שום דבר לא נכון והכול אפשרי – וכשיש ספק, זה מצחיק.
זהו אותו הריק המוסרי שחששנו ממנו פעם, החלל האינטלקטואלי שבו השנאה גוברת ובסופו של דבר מאפשרת לרצח המוני לקרות שוב. הבעיה היא לא רק קניה וסט. כולנו טמטמנו את הזיכרון עד כדי ניהיליזם.
