שופט בית המשפט העליון יצחק עמית משמש בימים אלו בשני "כובעים" שונים זה מזה. בכובעו האחד הוא שופט בכיר בבית המשפט העליון, מי שצפוי בתוך פחות משנה להתמנות לנשיא. בכובעו השני הוא יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, אשר על פי חוק מוסמך להכריע בסוגיית הקלון של מי שהורשע בפלילים ומעוניין להתמנות לשר בממשלה.
התיקון לחוק יסוד הממשלה המכונה "חוק דרעי", שחקיקתו הסתיימה לפנות בוקר, נועד לעקוף את השופט עמית. מטרת החוק היא לאפשר לדרעי להתמנות לשר בלי לפנות ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית ולבקש ממנו לקבוע שבמעשיו של דרעי לא נפל קלון. הדבר לא הפריע לשופט עמית בכובעו כשופט בית המשפט העליון להיות זה אשר הוציא את ה"צו על תנאי" בעתירה נגד מינוי אריה דרעי לשר.
- חוק דרעי "מושחת"? כלל לא בטוח
- השבעה על תנאי? דרעי יושבע אך 11 שופטי בג"ץ ידונו במינוי
- "עם דרעי אין לי בעיה. יעשה עוד טעות, ישב בכלא שוב"
מדובר בעתירה הנוגעת במובהק לשופט עמית בכובעו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית. לפחות שני סעדים מבין השישה נוגעים לו ישירות. הראשון הוא הסעד בו מתבקש ביטול התיקון לחוק היסוד, והשני הוא הסעד בו מתבקש בית המשפט העליון לקבוע כי על מנת להתמנות לשר חייב דרעי לפנות ליו"ר ועדת הבחירות. ברור מזה לא יכול להיות, אך למרות זאת לא מצא השופט עמית לנכון להימנע מטיפול אישי בעתירה לנוכח ניגוד העניינים המוסדי בו הוא נתון. מפתיע? לא בטוח. באופן כללי נוהגים שופטים להתעלם מניגודי עניינים מוסדיים, ככל שהדבר נוגע להם, ואפילו בניגודי עניינים אישיים, "מניעויות" בשפת המשפטנים, הם נוהגים באופן גמיש למדי.
ואל יקל בעיניכם הצעד של הוצאת "צו על תנאי". הוצאת צו כזה משמעותה היא מעין "כרטיס צהוב". אמירה שהעתירה אינה נטולת בסיס, ונטל השכנוע עובר צד. לפני הצו על תנאי נדרשים העותרים לשכנע שיש בעתירתם ממש. לאחר הוצאת הצו נדרשים המשיבים להסביר מדוע הם מתנגדים להפיכת ה"צו על תנאי" למוחלט. ההיפוך הזה איננו פרוצדורלי אלא מהותי. איתות רשמי מצד השופטים לכך שבעיניהם העתירה ראויה עקרונית להתקבל – אם לא יועלו נימוקי נגד משמעותיים. נכון הוא שדחיית עתירה גם לאחר צו על תנאי איננה עניין נדיר, אך הצו לחלוטין איננו צעד טכני.
אכן, לעיתים בעתירות שבהן ישנו לוח זמנים דוחק מוצא צו על תנאי, בהסכמה או בהחלטה, רק "לשם הנוחות", ו"בלי להביע כל עמדה לגבי תוצאת ההליך". אולם בהחלטת השופט עמית אין כל רמז לכך שזו מהות ההחלטה, ועל כן אין מנוס מלהניח שהצו בהחלט משקף את עמדתו הראשונית, ומציף את סוגיית ניגוד העניינים המוסדי שבהחלטה במלוא עוזה.
ההחלטה להוציא צו על תנאי נגד תיקון לחוק יסוד, עוד טרם השבעת הממשלה, היא איתות משמעותי מאוד. השופט עמית יכול היה ללכת בדרך המלך ולקיים קודם כל דיון מקדמי בעתירה. הוא יכול היה גם להוציא צווים רק בעילות המנהליות הכלולות בעתירה. ההחלטה שלו להוציא צו כזה, נגד התיקון לחוק היסוד, והחלטת השופטת חיות להרחיב את ההרכב ל-11 שופטים, מלמדות שפני השופטים להחלטות דרמטיות, או שלכל הפחות הם מעוניינים לפתוח את השער להחלטות כאלו.
שופטי בג"ץ לא חיים בבועה, הם יודעים היטב מה מתרחש בחוץ, ואלו חוקים מעוניינת הקואליציה המסתמנת להעביר בחודשים הקרובים. האם הצו על תנאי שהוציאו כעת נועד לאותת לאן פניהם? האם הם חותרים לפיצוץ מול הממשלה והקואליציה המתהוות כבר ברגעים הראשונים לקיומן? אם לשם הם מכוונים, צפויים לנו בקרוב ימים מעניינים מאוד.
