ביום שני בערב שודר "המשחק המרכזי" בליגת העל של ישראל בערוץ 5. המשחק, שהתנהל באצטדיון העירוני בנתניה, הפגיש את הקבוצה המקומית עם מוליכת הליגה מחיפה. אלפי אוהדים ירוקים הגיעו בערב קר וגשום לאצטדיון, כדי לעודד את הקבוצה שלהם. התפתחה תגרה בינם לבין שוטרים שנכנסו ליציעים מסיבה כלשהי, והיא הביאה לפציעתם של רבים מהם, ולנהירה החוצה של מאות אוהדים מבוהלים שחששו לקבל מכות משוטרים – כי יודע כל אוהד כדורגל שכאשר השוטרים נכנסים ליציעים הם מכים בלי הבדלי דת, גזע ומין, ובעיקר בלי להבדיל בין מי שחשודים כי עשו משהו, לבין מי שאין כלפיהם חשד כלשהו. אותם מאות אוהדים נמלטים פגשו בחוץ בשוטרים נוספים, שיידו לעברם רימוני הלם, חלקם תוך שימוש ברובים לטובת העניין.
ספק אם יש מישהו שיחשוב שמדובר באירוע רגיל. אפילו אוהדי הכדורגל שמורגלים באלימות משטרתית אינם רגילים לראות שימוש באמצעים לפיזור הפגנות נגדם.
המשחק, כאמור, שודר בשידור ישיר בערוץ הספורט – אבל לצופי המשחק לא היה מושג על מה שהתרחש, למרות שכל יושבי האצטדיון יכלו לשמוע היטב את הפיצוצים של הרימונים מבחוץ, וכל יושבי האצטדיון יכלו לראות היטב את חילופי המהלומות ביציעים. כולם, לרבות מי שישבו בעמדת השידור, אלא שהאחרונים לא שיתפו את רוב המידע על זה עם הצופים.
הסיבה להשתקת העניין היא ההסכם שבין "מנהלת הליגות לכדורגל", גוף מסחרי שנמצא בבעלות בעלי הקבוצות בשתי הליגות העליונות ותכליתו להכניס להם כמה שיותר כסף, לבין צ'רלטון, זכיינית השידורים שמשדרת את המשחקים בערוצי ספורט 1 וספורט 2, ובשרשור גם בערוץ 5 שרכש ממנה את הזכויות למשחק המרכזי. במסגרת ההסכם הזה, הערוצים מתחייבים לשקר לציבור.
לא, הכוונה היא לא לשקרים אודות רמת המשחק או כל בדיחה אחרת על הכדורגל בישראל, אלא לכך שהערוצים מתחייבים לא להציג את הליגה באור שלילי בשום צורה ואופן בזמן השידור. אסור לשדרים לומר שום דבר רע על מה שקורה באצטדיון כי אותו תאגיד מסחרי, ה"מנהלת", אוסר זאת.
משמעות העניין, למשל, היא שאם למשל אוהדים מחכים להיכנס במשך שעות לאצטדיון בתורים אינסופיים משום שמישהו החליט להכביד על כניסתם, לא תשמעו על כך מילה ממי שאוחזים בתעודת עיתונאי ומשדרים את המשחק.
המשמעות היא גם שאם אוהדי כדורגל חוטפים מכות רצח ביציעים ורימוני הלם מחוץ לו, כמו שקרה אמש לאוהדי חיפה בנתניה – השדר לא יגיד כלום בשידור. הצופים בבית לא יראו את זה, ואם בטעות משהו מזה ייכנס לתמונה המשודרת, השדרים יפטרו את העניין ב״קורה שם משהו״ ומשם יחתכו במהירות לדיווח על הקורה במגרש, כאילו שמכות רצח ביציע אינן משהו שצריך וחובה להתעכב עליו.
אם דברים שכאלה יקבלו במה, ל"מנהלת" שמורה הזכות לקנוס את הגוף המשדר, על רקע "ייצוג שלילי של הליגה". יש סנקציה כזו בהסכמי השידור האלה. אמיתי לגמרי.
האינטרס המסחרי של ה"מנהלת" ברור. אם ידווחו לצופים מה שבאמת קורה ביציעים, היא תוצג במערומיה והיחס של חבריה לאוהדים יתגלה לעיני כל, דבר שעלול לפגוע בהכנסות העתידיות שלה מספונסרים וזכויות שידור. גם האינטרס המסחרי של ערוצי הספורט השונים ברור. הכדורגל הוא עוגן שידורים בעבורן, ואיתו הם מקבלים חסויות שמכניסות כסף רב. הערוצים לא רוצים לעצבן את הפריץ, והפריץ לא רוצה שיעצבנו אותו – ולחברות מסחריות הרי אכפת משורת הרווח, לא מהאינטרס הציבורי.
אבל אלה לא שני הגורמים היחידים במשוואת ההונאה הזאת. יש עוד גורם אחד, משמעותי, וצריך לדבר עליו – השדרים. אלה שאוחזים בתעודת עיתונאי שמאפשרת להם להיכנס לאצטדיון ולדווח למען האינטרס הציבורי, אבל מפקירים אותה ואת מה שהיא מייצגת למען האינטרס המסחרי.
איך יכול מישהו לשבת בתא השידור ולהתעלם מזה שאנשים חוטפים מכות רצח במרחק צעקה או לכל היותר מרחק ראייה ממנו, ולהמשיך כאילו כלום? כמה חסר עמוד שדרה מקצועי וחסר מצפון צריך להיות כדי לנהוג ככה? איך האנשים האלה נרדמים בלילה ומסתכלים על עצמם בבוקר במראה? הרי עשרות אלפים באצטדיון רואים מה קורה, והרי ברור שהרשתות יתמלאו בעוד רגע בסרטונים של האלימות – אז איך בן אדם מתרץ לעצמו את העובדה שעומד פיל עצום של אלימות כלפי בני אדם אחרים במרחק נגיעה ממנו, והוא לא פוצה פה ומתקרנף בגלל אינטרסים של חברה בע"מ?
אנשים שנוהגים כך בוגדים בשליחות העיתונאית, מבזים את האתיקה של המקצוע וכופרים במוסר אנושי בסיסי, והם כנראה אנשים לא משהו בכלל. הם לא חלק מהפתרון לאלימות באצטדיונים ובחברה שלנו – הם חלק מהבעיה.
הכותב הוא עיתונאי ואוהד כדורגל
