כבר כמה שבועות סוערת הארץ בשל מבול יוזמות חקיקה שכל אחת מהן משנה סדרי בראשית של במנהל או בערכים. אבל דומה שהסערה הגדולה ביותר התחוללה השבוע, כאשר התברר שההסכמים הקואליציוניים כוללים גם פסקת הגבלה לחוק איסור אפליה בשירותים, שאמורה לאפשר אפליה "בשל אמונה דתית". וכפי שהסבירו בפירוט חברי הכנסת שמחה רוטמן ואורית סטרוק: בית מלון שבעליו דתי יוכל להימנע מאירוח להט"בים, ואפילו רופא דתי יוכל להימנע ממתן טיפול המנוגד לאמונתו הדתית (למשל, הפלה במקום שההלכה אינה מתירה זאת).
בדברי ההסבר לתיקון, שילב רוטמן את אמונתו הדתית ואמונתו הליברטריאנית (ושמא יש לומר: את שתי הדתות שבהן הוא מאמין), וטען שהחופש לקבוע איזה מוצר או שירות לספק אמור להיות מאבני היסוד של החירות האנושית בכלל. לא פחות. אלא שגם גדולי המחשבה הליברלית הבינו שהחופש של האחד אמור להיות מוגבל במקרי הפגיעה באחר. ייתכן כמובן שיוּתר חופש מסוים, גם במחיר פגיעתו בזולת, אבל כאן כבר הגענו לתחומם של דברים שאינם אמורים להיות טריוויאליים אפילו לגבי ליברל. גם הוא צריך להכיר בחשיבותן של הגבלות מידתיות על החופש שלי, כאשר משמעותו פגיעה בזולתי.
- סערת חוק האפליה: גם העסקים יכולים להחרים, לא רק הצרכנים
- יהדות התורה חתמו על ההסכמים הקואליציוניים, אבל משה גפני נעדר מהמעמד
יתר על כן: אפשר להבין במידה מסוימת את הגבלת איסור האפליה כשמדובר במוצרים, מכיוון שיש מוצרים שעצם אספקתם היא סוג של לגיטימציה למעשה הפסול בעיני מספק המוצר. כך, למשל, אפשר להבין אם בעל בית דפוס יהודי לא ירצה להדפיס כרוז שיטנה כנגד יהודים (וגם כנגד ערבים), והוא הדין לגבי בעל בית דפוס דתי המתבקש להכין מודעה על מצעד גאווה להט"בי. לעומת זאת, באספקת שירות האפליה היא חמורה בהרבה, כיוון שנותן השירות אמור לספק לכולם את אותו שירות עצמו, ורק השימוש בו נתון לאופיים של הצרכנים. כך, למשל, בעל בית מלון אמור לספק את אותו חדר עצמו לבני זוג סטרייטים או להט"בים, וממילא הסירוב לספק זאת לאחד מהם הוא פוגעני ופסול במיוחד.
פסיקות עבר בנושאים מסוג זה, שפסקו ברוח 'ייקוב הדין את ההר', לא היו מספיקות רגישות לאבחנות בין מוצר ושירות. למען האמת, גם המחוקק עצמו לא היה רגיש לכך, במקרה זה בצדק, משום שגם אפליה במוצרים פסולה בעקרון ויכולה להיות מוצדקת רק במקרים נדירים, שהחוק אינו יכול לכסות. רק מערכת המשפט היא שאמורה להפעיל שיקול רציונלי מתי יש מקום לאכוף את החוק ומתי לא. ייתכן שאלמלא הפסיקות הללו לא היינו מגיעים כלל לסערה הנוכחית. אבל טעויות שיפוטיות מן העבר לא מצדיקות תגובת־נגד חמורה בהרבה בהווה. עובדה שרוטמן, בגישתו הלעומתית והמתריסה נגד מערכת המשפט, לא חשב כלל שיש צורך להבחין בין אספקת מוצר למתן שירות, והדוגמה שנתן מתייחסת למתן שירות של אירוח במלון.
אבל האמת היא, שהסעיף המקומם ביותר בחוק אינה עצם האפשרות ליצירת אפליות, אלא הגבלת האפשרות הזו דווקא לאפליות מנימוקים דתיים. אם רוצים סטרוק ורוטמן להתחשב כל כך ברגשות נותני הספקים והשירותים (והרבה פחות ברגשות הצרכנים), מדוע יגבילו זאת דווקא לנימוקים דתיים? מדוע שלא יוכל בעל בית מלון חילוני הסולד מחרדים, או שמאלני הסולד ממתנחלים, למנוע גם מהם את האירוח בחדריו? מדוע רק רגשותיו של הדתי ראויים להתחשבות? האם לאדם הנפגע מהאפליה המופנית כלפיו איכפת מה הגורם שיוצר אותה?
למען האמת, להתחשבות המיוחדת באמונה דתית יש תקדים בחוק הישראלי. סעיף 144 ב' לחוק העונשין קובע ש"המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות" דינו מאסר של חמש שנים. החוק גם מבהיר שהמונח גזענות בסעיף הנ"ל יפורש לא רק באופן מינימליסטי, כהסתה לשנאה על רקע אבחנה גזעית, אלא לכל "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים, כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסיה, והכל בשל צבע, השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". בקיצור: גם הסתה של אדם לבן לשנאת לבנים אחרים, המשתייכים לקבוצה אתנית אחרת, תיחשב כהסתה לגזענות.
אלא שמיד אחר כך מופיע סעיף 144 ג', המבהיר כי "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144 ב'". המחוקק הבין, במידה רבה של צדק, שדתות שונות התפתחו בזמנים עתיקים שבהם השנאה בין לאומים וגזעים שונים היתה העמדה הרווחת, ואם רוצים לאפשר את קיומן של הדתות הללו גם בהווה, צריכים לאפשר להם לפרסם את כתביהם, גם אם הם מכילים דברי איבה לקבוצות אחרות.
לכאורה, נמצא התקדים המחריג את האמונה הדתית מכלל איסורי השנאה והאפליה. אבל האמת היא שאין זה כך. משום שאותו סעיף 144ג', המחריג את הספרות הדתית מכלל הטקסטים האסורים בהסתה, כולל גם החרגה עצמית: "ובלבד ש[הפרסום] לא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות". כלומר: אם אדם לומד דפי תלמוד שיש בהם משום איבה לבני עמים וקבוצות אתניות אחרות, כעוד דף בתלמוד, זה בסדר. אבל אם הוא מביא את הציטוט העתיק, במטרה להשתמש בו כאמצעי הסתה לגזענות, הוא לא יוכל ליהנות מההחרגה של החוק.
זו אבחנה חשובה, הרלוונטית מאוד גם לענייננו. מותר לאדם לקרוא וללמד לאחרים את פסוקי התורה המתייחסים בשלילה נוראה למשכב זכר, כחלק מעיסוקו התורני. אבל אם הוא יפרסם את אותם פסוקים עצמם, במטרה להסית כנגד להט"בים, או כנימוק לאפליית ערבים או להט"בים באספקת שירות כלשהו, הוא אכן יעבור על החוק.
בקדנציה היחידה שבה כיהן בכנסת ישראל, יזם ח"כ מאיר כהנא שורה של חוקים שנועדו להפריד פיזית בין יהודים לשאינם יהודים, בחוף הים ובמקומות ציבוריים אחרים. לכל החוקים האלה הביא כהנא אסמכתאות אותנטיות, למרבה הצער, ממקורות ישראל. ח"כ מיכאל איתן, דווקא מן הליכוד, עלה לדוכן הכנסת והראה כיצד החוקים האלה מקבילים, כמעט מילה במילה, לחוקי נירנברג שיזמו הנאצים כנגד היהודים. זה היה כמובן לא פשוט לשמיעה גם עבור הח"כים של אז, אבל מוצדק לחלוטין. משום שעבור הגורם הנפגע מגזענות, אין זה משנה אם פגיעתו נגרמת מחוקי נירנברג או מתורת ישראל. גזענות היא גזענות היא גזענות.
וכך גם היום. אם סוג מסוים של אפליה נראה בעינינו פסול, הוא צריך להיות פסול גם אם ההצדקות לקיומו באות בנימוקים דתיים. ואם האפליה כשרה מנימוקים דתיים, היא צריכה להיות כשרה גם מנימוקים אחרים. אדרבה, בושה גדולה היא לאמונה הדתית אם היא דורשת לעצמה מעמד מיוחד כהצדקה להסתה, לגזענות, או לשנאת הזולת. תורה אחת תהיה לכם.
