סהדי במרומים שיש לי די הרבה ביקורת על המגזר החרדי. בכל דיון ציבורי שתוכלו להעלות על דעתכם, הם ואני נמצאים בשני צדדים מנוגדים. אין לנו בסיס משותף לדיון אפילו. עד שאני מגיע לאזכרה של סבתא הדסה למשל, ונפגש עם בני הדודים שלי שעל ראשֵי כולם מתנוססות כיפות שחורות. ואחרי מילים קצרצרות של שלום־שלום מישהו מזכיר איזה ירושלמי תמוה או רעיון חדשני של הרב פרנק. ואנחנו שוקעים בשיחה מלאה במשפטים כמו "אבל מה אתה עושה עם הרשב"א", או "נראה לי שאפשר לסמוך על הגר"א", בלי שמישהו צריך להסביר איפה נמצא הרשב"א ומה בדיוק אמר הגר"א. ולאט־לאט, בלי שאני מבחין אפילו, משהו בדיבור שלי משתנה. המבטא הופך דמוי־ליטאי, הטון הולך ומשתלהב. וכשהילדים מצליחים לבסוף לנתק אותי מהשיחה ולגרור אותי אל עבר הרכב, אני שואל את עצמי למה בעצם לא נשארתי ללמוד בכולל.
- מדוע העדה התימנית משקיעה הרבה אנרגיות במריבות פנימיות? חוקר מנסה להסביר
- הם התחתנו במקום היחיד בסביבה שפעל בו גנרטור אזרחי: בית החרושת למלח
- "יש לילות שלמים שאני בוכה על התהילה שלא תהיה לי": דין דין אביב פותחת את הלב
בשמונה בטבת, כך לפי המסורת, תורגמה התורה ליוונית. 72 זקנים הוציאו תחת ידם מלאכת מחשבת של תרגום מופלא שהנגיש את דבר ה' לבני התרבות הדומיננטית של התקופה. פילון האלכסנדרוני, שחי מאתיים שנה אחר כך, עוד מתאר את יום התרגום כיום חג שבו שמחים יהודים וגויים כאחד על התפשטות תורת הא־לוהים על פני העולם כולו. גם אני הקטן, להבדיל, מקבל מדי פעם מחמאות על החיבור של רעיונות וערכים תורניים לשפת התרבות המודרנית.
אבל חכמים מספרים במגילת תענית שעם חתימת התרגום באו לעולם שלושה ימים של חושך. חכמינו הבינו היטב שכאשר התורה יוצאת מן המגרש הביתי הסגור והחמים היא מאבדת את הלחלוחית והחיוניות שלה. הם ידעו שכאשר אנחנו מתחילים לדבר את השפה אנחנו נכנעים לכללי המשחק הבסיסיים שלה. מאמצים את הנחות היסוד שלה, כפופים לכללי הדיון שהיא מכתיבה. וגם אם לרגע ייראה שהצלחנו, בטווח הארוך אין לנו שום סיכוי. איך אומרים בעולם ההימורים? הבית תמיד מנצח.
מן הפה שהיה מפיק שיטות ראשונים וניתוחים למדניים בכל ימות השנה, יצאו פתאום בשטף שמות המשוררים והסופרים האנגלים
גדול מתרגמי התורה בימינו היה ללא ספק הרב יונתן זקס. אנחנו לא לגמרי מודעים, כאן בישראל, לעוצמת ההשפעה שלו על הרמת קרן התורה בעולם, בקרב יהודים וגויים גם יחד. ולמען הסר ספק, אני עצמי חוזר שוב ושוב אל ספריו ומוצא בהם נקודות מבט חדשות ומעוררות השראה. אבל דווקא מתוך ההוד וההדר האוניברסלי המאפיין את התורה שלו, אני חש לפעמים את החוסר בפרטיקולרי. בייחודי. באינטימי. היהדות מוצגת כשיטה מוסרית הגיונית ומרוממת כל כך, שהיא חסרה את הממד הלא מובן, את החיכוך נגד כיוון הצמיחה של המציאות, את הדיבור הישיר שקיבלנו בשפה פרטית שלנו שאיננה נחלתו של אף אדם אחר.
"איך אפשר לדבר איתם", אמר פעם החזון אי"ש על הציבור החילוני, "הרי למה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת". זו שאלה לא פשוטה, אם יש אפשרות למפגש ובאיזו שפה הוא יכול להתקיים. אך התשובה הגרועה ביותר תהיה לוותר על השפה שלנו. לכן כשהקריין ברדיו סיפר על מפורסם שעתיד להינשא לשחקנית הולנדית מפורסמת, טרחתי להפטיר בקול רם באזני הילדים: "התכוונת להתבולל". בעיקר כדי לוודא שגם כשבחלל האוויר נשמעת שפה אחרת, אנחנו עדיין דוברים גם את השפה שלנו.
אני זוכר איך בערב ט"ו בשבט היה מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל מטעים אותנו משהו משיריו של רוברט פרוסט או מהסונטות של שייקספיר. מן הפה שהיה מפיק שיטות ראשונים וניתוחים למדניים בכל ימות השנה, יצאו פתאום בשטף שמות המשוררים והסופרים האנגלים. ציטוטים על־פה של וורדסוורת' וג'ון קיטס נמסרו באותו כובד ראש שבו היה דן בדברי הרמב"ם והראבי"ה. שאלות מתוך דברי חז"ל והנביאים נמסכו בשורות קצובות מן המאה ה־16. ואנו ישבנו מוקסמים, הולכים ונשבים בחבלי הניחוח הזר והשונה שעלה מן הרעיונות הישנים שלבשו מילים חדשות.
אודה על האמת, איני זוכר הרבה ממה שחידש באותן השיחות בכתביהם של אוגוסטינוס או בלייק. אך לעולם לא אשכח איך כמשקולת כבדה נחתו עלינו מילות הנביא, שהרב קרא בקולו הרועם בסוף השיעור: "יבש חציר נבל ציץ ודבר א־לוהינו יקום לעולם". ושבנו אחר כבוד אל בית המדרש.
