היה זה במוצאי שבת בספטמבר 1992. האווירה במשרדי ממשלת רבין הייתה מתוחה במיוחד. מתברר ששרת החינוך שולמית אלוני שוב עשתה פדיחות. בריאיון שנתנה לאחד ממוספי סוף השבוע הצהירה שרבין מוכן לסגת מרמת הגולן תמורת שלום עם סוריה. זו כמובן לא הייתה ההצהרה הראשונה שלה שהרגיזה את מחנה הימין. קודם לכן טענה שצריך ללמד את תורת האבולוציה לצד סיפור הבריאה, ביקרה את יציאת המסעות לפולין והכריזה שידיהם של קציני צה"ל מגואלות בדם.
עזיבתה את התפקיד כחצי שנה לאחר מכן פתחה בהיסטוריה פרק לא קצר, שבמסגרתו נהיה פתאום מאוד טבעי ולגיטימי למנות לתפקיד הרגיש של שר החינוך אנשי שמאל קיצוניים. השר יוסי שריד ביקש להכניס לתוכנית הלימודים את שיריו של מחמוד דרוויש. יולי תמיר החליטה לסמן בספרי הלימוד את הקו הירוק, למען ידעו תלמידי ישראל מי מהם מתגורר באזורים הנכונים ומי לא. השפעתם הרעיונית של השרים האלה על תוצרי מערכת החינוך ללא ספק "ניכרת". איכשהו, ילדי ישראל שגדלו תחת חסותם הפכו דווקא לימניים יותר, דתיים יותר ולאומיים יותר.
קשה לשנות מערכת של אמונות בארבע שנים. בסוף המורים בבתי הספר מלמדים את מה שהם מאמינים בו. המנהלים מנחילים תוכניות לימודים בהתאם לסל הערכים שלהם. כל תלמידי הממ"ד למדו באותה תקופה על בג"ץ שליט, שבמסגרתו ביקש אדם לרשום את ילדיו כחסרי דת אך בעלי לאום יהודי. אבל את הדיון שהתחולל בכיתות אף שר חינוך לא יכול היה לנהל במקום המורים, שהביאו לשם מטען ערכי בהתאם לזרם החינוכי שאליו הם משתייכים.
ועל אף שההיסטוריה מלמדת על ההשפעה המוגבלת של התפקיד, נראה שחצי מדינה מתחלחלת מהמחשבה המבעיתה שהממונה על תוכניות ההעשרה של משרד החינוך הוא אדם חובש כיפה עם עמדות קיצוניות בנוגע ללהט"בים. התפקיד שקיבל, שלא מתקרב מבחינת מוטת השפעתו לזו של שר חינוך בישראל, הפך להיות סרט הבלהות של השמאל הפרוגרסיבי. לא שנוכחותו של אדם כמו מעוז בפוליטיקה אינה טורדת את מנוחתי, אבל אני מזכירה לעצמי שהוא כולה פה לארבע שנים, ושהוא אחד מ־120 אחרים. אפשר קצת להיכנס לפרופורציה. בבהלה כמו בבהלה – לתקשורת יש תפקיד גדול מאוד באלמנט ההפחדה. היא זו שמחליטה ממי צריך לחשוש, היא זו שמכריעה על מה צריך להתרעם.
כשהשרה מרב מיכאלי נכנסה לתפקידה במשרד התחבורה, האווירה הכללית הייתה של "מילא, איזה מדיניות פוליטית אפשר כבר לקדם בתיק שכזה". אף אחד לא ידע להתריע מראש שהיא תקפיא עבודות רבות לפיתוח כבישים ביהודה ושומרון ותתעדף את התחבורה הציבורית בתל־אביב. כשניצן הורוביץ נכנס לתפקידו כשר הבריאות, לא רבים הגדירו אותו מראש כשר קיצוני שעתיד לבצע רפורמות והקלות בתהליכי שינוי מין של טרנסג'נדרים. ככל שזה מגיע לתפקידים משפיעים, מבחינת התקשורת אין שמאל קיצוני שצריך לחשוש ממנו. רק הימין הקיצוני מעורר חשש. אבי מעוז, כמו הרבה פוליטיקאים בעלי דעות קיצון שעברו בנהר הפוליטי, יכול היה להיעלם בתוך ההיסטוריה בתור אפיזודה זניחה וחסרת השפעה ממשית. אבל התקשורת בנתה לו פרסונה. כמו שהיא בנתה את הפרסונה של נתניהו, כמו שבארה"ב היא הפכה את טראמפ ממנהיג חסר סיכוי לשליט מאיים וכמו שהיא ביצעה טרנספורמציה תדמיתית לבן־גביר.
פעם נכנסו להיסטוריה אנשים שהייתה להם השפעה ממשית על המציאות. היום, בן אדם יכול להיות 10 אחוז משפיע, והתקשורת בתגובתה המבוהלת תגדיל לו את הרדיוס ל־80 אחוז. אי אפשר להתעלם ממי שכל הזמן מדברים עליו, וככל שיותר מדברים עליו, כך ערכו הציבורי עולה.
אבל השינויים המהותיים באמת מתרחשים דווקא במקומות הקטנים שאיש לא חושב לדבר עליהם. הם מתרחשים למשל במאבקים המשפטיים שמנהלות תנועות כמו "במקום" ו"עמק שווה" מול רשות הטבע והגנים למען אינטרסים פלסטיניים; הם מתרחשים כאשר תלמידים בתיכון חילוני לומדים בשיעור תנ"ך שיר של נורית זרחי שטוען שיוסף הצדיק היה בכלל נקבה; הם מתרחשים כשלתוכנית הלימודים נכנסים ספרים שמקדמים את רעיון המשפחה האלטרנטיבית; הם מתרחשים כאשר לבית ספר ממלכתי דתי נרשמת פתאום תלמידה שנולדה כבת תחת זהות של בן.
קשה לדמיין מראש מה תהיה השפעתו של מעוז על מערכת החינוך. הדיבור התקשורתי הצפוף עליו יכול אולי להקטין את הרפורמות המעשיות שיוכל לבצע, אך יגדיל בטווח הארוך את השפעתו הציבורית הכללית. אבל בכל מה שקשור לתפקידו הנוכחי, הנה צפירת הרגעה להורים חילונים מודאגים – גם אנחנו התחנכנו תחת השפעתם של שרי שמאל קיצוניים, ועיניכם הרואות – יצאנו ימניים להחריד.
