לפני כמה שבועות סיפרתי כאן שהתחלתי ללמד ילדים בכיתות ב-ג פעם בשבוע, והצלחתי ללכוד את תשומת ליבם בעזרת הלהטוט היחיד בארסנל שלי. לשיעור השני התייצבתי בידיעה שאין לי בעצם מה למכור, חוץ מאת החומר הנלמד, ספר עזרא כזכור.
למרבה הצער אני מודה שמשיעור לשיעור הריכוז בכיתה ירד. התלמידים ניסו את המורה החדש, ראו שהוא לא מפחיד ולא מעניש, והתחילו לאחר לשיעור, להמשיך לשחק (נאלצתי לאיים שאחרים להם את הקלפים, איום אפקטיבי למדי שגרם לי להרגיש כמעט דרקולה), להתפרץ לדברים שלי ובמקרים מסוימים גם לקום ולהסתובב בכיתה בתירוצים מקוריים יותר ופחות. קיוויתי שתוך כמה שיעורים כבר אזכור את השמות שלהם, אבל רשימת הנוכחות נעלמה מתישהו מהארון ואף אחד לא ידע איפה היא, או לפחות לא רצה לספר. ניסיתי פעם אחת לעשות סבב שמות, אבל בפעם הראשונה שאחד מהם שיקר (לפחות תמחק את הגיחוך האידיוטי הזה כשאתה מנסה לעבוד על הרב) הרמתי ידיים והחלטתי לנסות ללכוד את תשומת הלב שלהם גם בלי לזכור איך קוראים להם.
אף פעם לא למדתי הוראה אבל מי אמר שצריך, שר החינוך הנכנס הוא בכלל טייס כידוע. אז השתמשתי בדרכים שאני מכיר כדי להחזיק קהל: סיפרתי סיפורים, שאלתי שאלות, הוספתי בדיחות. לסיפורים הם הקשיבו, לשאלות הם ענו תשובות שגויות לחלוטין, ואת הבדיחות הם פספסו לחלוטין. זכור לשמצה הרגע שבו הזכרנו שיש בין הלוויים שוערים ומשוררים, ואחד הילדים שאל בחיוך מתחכם למה הכוונה ב"שוערים". המונדיאל היה בעיצומו ולכן אמרתי מייד שהכוונה כמו הוגו לוריס. היה שקט. נראה שאף אחד לא היה בקיא בסגל נבחרת צרפת, או לפחות לא רצה להסגיר יותר מדי ידע.
הייתי אומר שההתנסות הזו גורמת לי להעריך יותר את האנשים שבחרו בהוראה כקריירה, אבל זה לא נכון – תמיד הערכתי אותם, ואף פעם לא חשבתי שקל להחזיק כיתה. אני זוכר היטב אילו צרות היינו עושים למורים שלנו, ואנחנו עוד היינו ילדים טובים למדי (למרות שבתודעה שלנו היינו תלמידים מופרעים למדי, בערך כמו אמנים שמאלנים שמספרים לעצמם שהם מורדים חתרנים ואמיצים).
רק פעם אחת שוב הצלחתי להשיג שקט מוחלט, כשסיפרנו על האבל של עזרא הסופר, שגילה כמה עמוק חדרה ההתבוללות ליהודה. התיישבתי ספונטנית על הרצפה, ומשם קראתי את זעקת התפילה של עזרא. ניתנת האמת להיאמר שלא נכנסתי לדמות עד הסוף – לא קרעתי בגדי ומעילי, וגם לא מרטתי משער ראשי – אבל ההצגה הייתה מספיק משכנעת כדי שכל הכיתה תחזור לריכוז.
בשיעור הבא הגיעה נקודת השבר. הייתי עייף נורא, פעם אחר פעם ביקשתי להתמקד, וגם הצעתי בנימוס שכל מי שלא רוצה ללמוד יצא. אף אחד לא זז מהמקום. בשלב מסוים ראיתי שהכיתה פשוט לא איתי וסיימתי את השיעור 12 דקות לפני הזמן. אמרתי להם שאני באתי ללמד ילדים שרוצים ללמוד, ואני רואה שהם לא בעניין; פריבילגיות של מילואימניקים, אני מניח, למורים הסדירים אין אפשרות כזו.
עיניים לארגז
לקראת השיעור הבא האיש שמעלי בהיררכיה הציע לי שאם תלמידים מפריעים לי אני פשוט אוציא שניים-שלושה עד סוף השיעור, במקום לצאת מהכיתה בעצמי. יישמתי את השיטה, והתאמצתי תוך כדי כך שהם לא ישימו לב שאני לא זוכר את השמות שלהם.
במקביל עברנו לשפה העברית, וניסינו שיטה שהם עוד לא מכירים: לקרוא בטעמים, אני פסוק והם חוזרים אחריי, בשאיפה שהם ירכשו מיומנות חדשה יחד עם לימוד החומר. זה כמובן האט משמעותית את ההתקדמות, אבל בכל זאת הצלחנו לעבור פרק ועוד פרק, והנה הגיע היום שבו אמרתי להם שבשבוע הבא אנחנו מסיימים את הספר, ועוברים אל שותפו ההיסטורי הלא הוא נחמיה.
עם פתיחת השיעור הבא המתין על השולחן שלי ארגז טרופיות שתרם אבא של אחד הילדים לכבוד הסיום. התאריך היה כ"א בכסלו, ולימדנו על אירועים שקרו בעשרים לחודש התשיעי, כלומר כ' בכסלו. פספוס מאכזב, ובכל זאת זה היה השיעור המוצלח ביותר שלימדתי.
אני קראתי, הילדים חזרו אחריי, הסברתי מה שצריך והמשכנו הלאה. עשרים וחמשת הפסוקים האחרונים הם בעיקר רשימת שמות – חלקם עדיין באופנה, כמו נתנאל, בניה ושמעון, אחרים קצת פחות, כמו כלוהו, טלם ומרמות, שלא לדבר על מכנדבי. ככה ההורים שלו קראו לו, מה לעשות. הילדים התמודדו יפה גם עם השמות שוברי השיניים, ובכנות אני חושב ששיתוף הפעולה נבע גם מההתרגשות מסיום הספר, ולא רק מהטרופיות שציפו להם בסוף.
נותרו עוד עשר דקות כשסיימנו את הספר. מילאתי ארבע מהן בסיכום זריז כולל כמה שאלות חזרה, עוד שתיים בהקדמה לספר נחמיה, ולבסוף נשברתי והוריתי לבנו של התורם הנדיב לעזור לי – אני חילקתי את הטרופיות והוא את הקשיות. הם ינקו את הנוזל הסגול ואני סיפרתי להם מתי מבוגרים מקבלים טרופית. לא נראה שהמידע הרס להם את התיאבון.
מחר מתחילים נחמיה. שיהיה לנו בהצלחה.
