חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים" נחקק בשנת 2000, בזמן ממשלת ברק. להוציא כמה פסיקות מגוחכות למדי, הוא היה בעיקר סמלי. בדו"ח מבקר המדינה משנת 2017 נמצאה לא רק אדישות כללית לחוק במשרדים, אלא גם הקביעה כי "ב־17 שנות קיומו של חוק איסור הפליה לא הוגש בגינו אף לא כתב אישום אחד", וכי ישנה במשטרה "מדיניות אי־אכיפה גורפת של חוק איסור הפליה".
- השיח הרעיל והשנוא של כל המחנות בישראל הביא אותנו לנקודה הרעה הזו
- חוק האפליה נופח הרבה מעבר למטרתו, והתיקון שלו מוצדק מאין כמותו
- "קול בודד, אמיץ וללא מורא": יאיר קראוס זכה בפרס ז'בוטינסקי לעיתונות
האדישות הזו איננה מפתיעה. "אפליה" היא בת זוג של "שוויון"; רק כשיודעים מהו יחס שווה, יודעים מתי מתקיימת אפליה. הבעיה היא ש"שוויון" הוא מונח בעייתי. מדובר במושג כללי ורחב, שהחלתו תלויה תמיד בשלל פרמטרים. כפי שאמרו כבר הפילוסופים העתיקים, לתת יחס שווה ללא־שווים הוא אי־שוויון, כלומר, אי־צדק. בנוסף, באופן ממשי, אין שוויון בין אנשים. כולנו שונים זה מזה, לא פעם בתחומים רלוונטיים לקביעת היחס כלפינו.
אמת, יש עוולות בחיים שפוגעות בחוש הצדק שלנו. כך, למשל, אפליות רבות על בסיס גזע או מין. לא פעם זהו עוול ברור, משום שמדובר בתכונות שאינן בשליטת המופלה ואינן רלוונטיות לעצם האפליה. במילים אחרות, יש כאן יחס לא שווה למי שבאופן מהותי הם שווים לעצם העניין (למשל, כישורי עבודה), על בסיס תכונה שאיננה בשליטתם (כמו מוצא). באופן טבעי אנו מתרעמים.
מכאן עולה השאלה המעשית: מה עושים במקרה שכזה? התשובה הכמעט אוטומטית בישראל ובמערב היא: חקיקה ואכיפה מדינתיות. מול העוול נציב חוק, מול הרוע נעמיד אכיפה. שותפים לתפיסה הזו בארץ גם הימין וגם השמאל, אם כי כדאי לדעת שבחלק מהעולם המערבי ישנם גם אנשים הראויים לשם "ליברלים", כאלה שמאמינים בחירות הפרט ומבינים שכל העצמה של המדינה באה על חשבונו. לכן הם מעדיפים במקרים רבים לסבול עוולות אזרחיות שהחירות מאפשרת, מאשר לוותר עליה לטובת כפייה ממשלתית בכל תחום שבו עשוי להתרחש אי־צדק – כלומר, בכל תחומי החיים.
לא צריך להילחם בשונות דרך משטור המרחב הציבורי. מוטב להיות סובלני ולברך על הגיוון, כל עוד מתאפשרת החירות לחיות בדרכנו
הגענו כעת לעוד שני מושגי מפתח כלליים ומוקשים: חירות וכפייה. כמו שוויון ואפליה, גם כאן אפשר למצוא בהגות הגדרות כמעט סותרות ושימושים הפוכים בתכלית. ובכל זאת, אסור להתעלם מכך שהמדינה היא המפתח המרכזי בסוגיה. מדוע? משום שכפייה היא עניין מדינתי. לחברה האזרחית יש כוח דרך סנקציות ונורמות, אבל לגיטימציה להפעיל כוח ממשי יש אך רק למדינה. אין סנקציה חברתית שדומה לכפייה האלימה שהיא רשאית לנקוט. למדינה אין סתם נורמות, יש לה חוק; ואין לה אמצעי לחץ חברתיים, יש לה משטרה ובתי סוהר. משום כך כפייה, במובנה הפוליטי המדויק, היא עניין מדינתי.
משום שהמדינה חזקה כל כך, נמשכים אליה בעלי האינטרס, שרוצים להשתמש בכוח הכפייה שלה למימוש ערכיהם. הם מעוניינים להשתמש בעוצמתה הלגיטימית כדי לעצב את המציאות החברתית, כך שתהיה נוחה ומיטיבה להם. זה נכון גם מימין וגם משמאל, וחוקים רבים נולדו מתוך הרצון לכפות ערכים תוך שימוש בכוח, ענישה והטלת אימה. אחד מהם הוא חוק ההפליה, אבל אפשר לחשוב גם על דוגמאות שהגיעו מימין (למשל חוק החרם).
רגישות יתר
החקיקה בדבר אפליה מגיעה במהרה לאבסורד כפול. ראשית, מכיוון שמדובר במושגים עמומים ורחבים, החקיקה הזו מובילה לכך שבסופו של דבר הפרשנים, כלומר השופטים, הם שמקנים לה תוקף על פי ערכיהם והשקפותיהם הסובייקטיביים. זה בלתי נמנע, ואף רצוי לשמאל – כל עוד השופטים פרוגרסיבים וחולקים עימם ערכים והשקפת עולם. וכך, הפלא ופלא, החקיקה נגד אפליה מובילה לאפליה מובהקת נגד הימין.
שנית, בעזרת קצת תחכום ותרגילים רטוריים סופיסטיים למתחילים, מורכבוּת המציאות והקושי בהגדרות מדויקות מאפשרים די בקלות להפלות בנימוק של מלחמה באפליה. כך עושים מפעלי "אפליה מתקנת" לרוב, וכך עושים באמצעות צידוקים נוספים שהופכים אפליה למותרת, כמו לאפשר למיעוט להפלות – כלומר, להפלות מיעוט לטובה בכך שמתירים לו להפלות אחרים – והכול בשם המאבק באפליה.
את הנקודה הזו הדגים גם הדיון האחרון בחוק האפליה, כאשר הח"כים רוטמן וסטרוק ביקשו לאפשר אפליה מטעמי רגישות דתית. נימוקיהם ליברליים לכאורה, אבל זוהי הטעיה. מדוע? משום שהם נגד אפליה של דתיים. בעל מלון דתי שיסרב להשכיר חדר לזוג חד־מיני? בסדר גמור, זו אמונתו ואלה ערכיו. בעל מלון אתאיסט שיסרב להשכיר לחובשי כיפה? אפליה פסולה.
בנקודה הזו אנו עוברים מממלכת החירות לממלכת הצביעות. ואמנם, רוב המאבק על המרחב הציבורי נעשה בידי אנשים שהרגישות שלהם מוקצנת עד כדי היתר מבחינתם לפלוש לתחומם של אחרים. הרגישים מגיעים לרוב משתי קבוצות: פרוגרסיבים ודתיים. הם בעד חקיקה גם נגד מי שלא פוגעים בהם באופן ישיר, אלא עצם התנהלותם פוגעת ברגשותיהם, והם לא מוכנים לשלם את מחיר רגישותם אלא דורשים לשלול מאחרים את חירותם. במאבק הזה, הפרוגרסיבים רוצים לכפות על המרחב הציבורי "קִדמה" גם כשיש בו דתיים, והדתיים רוצים לכפות עליו מצוות גם כשיש בו חילונים.
התכסיס הקבוע בניסיון להרבות שררה הוא להרחיב את המתחם שנחשב ל"ציבורי". שני הצדדים משתמשים לא פעם בנימוקים ליברליים, אבל שניהם מזייפים. השימוש בכוח המדינה לכפיית ערכים הוא ההפך מליברליזם. כן, זה מותר בכללי המשחק הדמוקרטיים, לפעמים אפילו מוצדק, בעיקר כשמדובר בקונצנזוס גדול ובעניינים חריגים ביחס לנורמות רחבות (למשל, איסור על עירום בציבור). אבל אין כלל שאומר שרצוי להרבות בכל מה שמותר; לרוב ההפך הוא הנכון.
בשאלה מה עדיף, חברה חופשית שבה קורים דברים שאיננו אוהבים, או חברה ממושטרת שבה כל עסקן ממנף כוח פוליטי כדי לאסור על אחרים ולהתיר למקורביו, עדיפה החירות והסובלנות על פני הכפייה וצרות הדעת. החברה הישראלית תסתדר גם בלי שוטרי הערכים מימין ומשמאל. לא צריך להילחם בשונות ובמגוון דרך משטור ממשלתי של המרחב הציבורי, אלא מוטב להיות סובלני ולברך על הפסיפס הישראלי, כל עוד מתאפשרת לנו החירות לבחור ולחיות בדרכנו. נכון, לא פעם קשה לנו שאחרים בוחרים אחרת וחיים בדרכם שלהם – אבל זהו בדיוק המבחן שמציב לנו החופש
