אני רק שאלה או שתיים או שלוש לרוב הציבור בישראל, אחרי ההכרעה הברורה בבחירות נובמבר לטובת גוש הימין. האם אתה מתנגדים לשוויון בנטל? האם אתם מתנגדים ללימודי ליבה לחרדים? האם אתם מתנגדים לרפורמה במערך הכשרות והגיור? האם אתם מתנגדים למתווה הכותל שאישרה ממשלת ימין בראשות נתניהו? האם אתה תומכים בנוכחות של אבי מעוז, איש מפלגת הנישה נעם, במשרד החינוך?
- בג"ץ נגד הממשלה: נמקו תוך 90 יום מדוע לא יפונו היהודים מחומש
- הריבית עלתה שוב וגל ההתייקרויות נמשך: מבחינת משקי הבית, 2023 לא נראית מבטיחה
- מינוי מנכ"ל משרד התקשורת: אלעד מלכא מבין לעומק את תקשורת ההמונים
האם אתם בעד מינוי שר שני במשרד הביטחון, בניגוד לדעתו של שר הביטחון הנכנס יואב גלנט וכל ראשי מערכת הביטחון במדינה? האם אתם בעד הכהונה של אריה דרעי בתפקיד שר הפנים והבריאות, כדי שיעזוב את שני המשרדים האלה בעוד שנתיים וישמש שר אוצר? האם אתם בעד פגיעה בנשים ובלהט"בים, והפרדות מגדריות כאלה ואחרות? האם אתם בעד ממשלה שבה שלוש או ארבע נשים בין עשרות גברים?
אני בטוח בתשובות שלכם. יש עוד עשרות הצעות חוק, סעיפים בהסכמים הקואליציוניים, אמירות וראיונות מקוממים בתקשורת, וגם תוכניות עבודה ופעילות של הממשלה החדשה שאתם מתנגדים להם, למשל הקצאת מיליארדי שקלים נוספים לישיבות ולאברכים. יש לי הפתעה נוספת בשבילכם. גם ראש הממשלה שבחרתם מתנגד לכל זה. לפעמים, כאשר מגיעים מים עד נפש, נתניהו מפעיל את שירות התגובה הממתינה־מכחישה הידועה שלו, ומתנגד בדיעבד לדברים של אורית סטרוק, לאמירות של שמחה רוטמן, או לריאיון עם הבן יאיר, שמכנה את פרקליטי המדינה בוגדים.
אז איך כל זה קורה? איך המיעוט משתלט על כל מה שרוב הציבור מתנגד לו, כולל ראש הממשלה? נתניהו הוא הרי איש ההשכלה הרחבה, מי שהתחנך בפילדלפיה על ברכי הדמוקרטיה הגדולה בעולם, בוגר MIT היוקרתית, שחי בניו־יורק את מיטב שנותיו הצעירות וכתב רבות על ערכי הליברליזם, השוויון והדמוקרטיה. מה לו ולכל מה שקורה סביבו?
ביומיים האחרונים ראינו מהי התחושה בצמרת הליכוד אחרי חלוקת התפקידים, ואת הסכסוכים עם אמסלם, ביטן ואדלשטיין
איזה חיבור אמיתי יש לנתניהו עם החרדים והחרד"לים בממשלה שלו? אנחנו הרי יודעים מה נתניהו אמר ועדיין חושב על השותפים הבכירים הללו. האם הוא עצמו היה רוצה לשבת בקבינט מדיני־ביטחוני עם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן־גביר? גם יצחק גולדקנופף מיהדות התורה רצה להיות שם, אלמלא ההתנגדות הגדולה בקרב האדמו"רים החסידיים שלא רוצים לקבל אחריות קולקטיבית להחלטות שמקבלת המדינה הציונית והחילונית, שעדיין לא מתנהלת לפי חוקי ההלכה.
כל ראשי הליכוד סבורים שנתניהו ניהל אירוע כושל, ומכר לשותפים שלו בלי תמורה את כל מה שרצו. היחיד שמנתח את הדברים בלי חשש הוא ח"כ דוד ביטן, הטוען כי הליכוד, קרי יו"ר הליכוד, "איבד את זה". ביטן קרא השבוע לנתניהו לגלות מנהיגות, ושלשום אפילו היסה אותו בישיבת סיעת הליכוד. כולם מבינים שנתניהו לא ידע ואולי בכלל לא התעניין בכל הרחש־בחש שהתנהל סביבו במהלך הימים הנוראים של המשא ומתן הקואליציוני. אחרת הוא לא היה הולך להרגיע אותנו מפני מה שצפוי לקרות כאן.
הדבר היחיד שמעניין את ראש הממשלה הוא המשפט הפלילי שמתנהל נגדו. זה השיח בצמרת הליכוד, והוא הלך והחריף בימים האחרונים. נתניהו מכוון בעיקר למטרה הזו. זו הסיבה שהוא מינה את יריב לוין לתפקיד יו"ר הכנסת למשך שבועיים, כדי שיעביר את חוקי בן־גביר, סמוטריץ' ודרעי הבעייתיים, וביום ראשון ייכנס לתפקיד שר המשפטים כדי להתחיל את הרפורמות המדוברות (בחירת שופטים, פיצול תפקיד היועץ, הכנת פסקת ההתגברות) שעשויות להועיל לנתניהו למסמס את המשפט. לוין מוכשר מספיק כדי לעשות את הצעדים הללו, שהוא גם מאמין בהם בכל ליבו.
בנסיבות הנפלאות האלה יצאה אתמול הממשלה ה־37 לדרך. זו ממשלה בדיחה לא רק בגלל ההסכמים הקואליציוניים, העמדות והמהלכים המתוכננים שלה, שלדעתי אינם מקובלים על רוב הציבור בישראל, וגם לא על נתניהו, שלא ממש מצוי בהם. זו ממשלה שמניחה בעצמה מוקשים על הדרך שבה היא רוצה ללכת.
כולם במערכת הביטחון יודעים למשל, שהמינוי של סמוטריץ' לשר במשרד הביטחון, שיהיה בעצם השר לענייני שטחי C, לא יכול לעבוד. שר הביטחון גלנט עצמו חושב שזה אסון שעלול לגרום למדינה נזק של ממש. סמוטריץ' הוא הרי גם שר האוצר, וכל מהלך שלו ביהודה ושומרון ייבחן מעתה בשבע עיניים בידי האמריקנים. הממשל הוכיח לאורך עשרות שנים שהוא יודע להתנקם גם בכלכלה של מדינה, בדרכים שונות ומשונות.
הממשלה הזו מגחיכה את עצמה גם במינויים שלה. נדמה לי שהמינוי של צחי הנגבי לתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי לא בא מתוך ג'סטה למי שלא נבחר בפריימריז בליכוד, אלא מתוך המצוקה האישית של ראש הממשלה שלא יכול לסמוך כבר על איש, חוץ מיריב לוין. נתניהו חיפש אנשים כלבבו שיהיו לידו ויעזרו לו לקבל החלטות אסטרטגיות מכריעות. הנגבי הוא אחד האנשים הרציניים והמנוסים בשטח. כך גם רון דרמר, עוד ייבוא אישי של נתניהו למערכת. הדבר מזכיר קבוצת כדורסל לא הכי מוצלחת שמביאה שחקני חיזוק מבחוץ.
ביומיים האחרונים ראינו מהי התחושה בצמרת הליכוד אחרי חלוקת התפקידים, ואת הסכסוכים עם דודי אמסלם, ביטן ויולי אדלשטיין, שיהיו קוץ בבשרו של נתניהו. אבל מעבר לזה, ממשלה שמבטיחה יציבות שלטונית מפגינה לעיני כול את היסודות המעורערים שלה. סמוטריץ' יהיה שר אוצר, ובעוד שנתיים אריה דרעי יחליף אותו וייטוש את משרד הפנים ואת משרד הבריאות, שבו הוא מבטיח להתעמק ולבצע שינויים יסודיים. זה רציני?
במשרד הרווחה יכהנו שני שרים של ש"ס, יעקב מרגי ויואב בן־צור, שיחליפו זה את זה ברוטציה אחרי שנתיים. מה זה אם לא הלצה צינית על חשבון הציבור שנזקק לתקציבי הרווחה ורואה את המיליונים שנשפכים על ההסדר הכפול והבזבזני הזה?
ועוד לא אמרנו מילה על הפיצולים בתוך המשרדים עצמם. השרים שייכנסו למשרדים שלהם יראו חצאי אגפים ומחלקות שנקרעו מהם לטובת שותפים קואליציוניים, וזה רק יגביר את התסכול והמתח. ויש גם משרדים שכולם יודעים שהם מיותרים, אבל הדביקו להם תקציבים ושמות מפוצצים כמו "המשרד למשימות לאומיות". ומה עם החוק הנורווגי המושחת שיבוא עלינו לרעה, ועוד רכבת של עסקנים שלא נבחרו בידי הציבור או בפריימריז וינהרו עוד מעט לכנסת בשמחה גדולה כדי לפרק עוד יותר את תקציב המדינה? אמרנו כבר שזו בדיחה. בדיחה עצובה.
