חוק האפליה נופח הרבה מעבר למטרתו, והתיקון שלו מוצדק מאין כמותו

לפעמים נראה שהממשלה הנכנסת מבזבזת את כל האשראי הציבורי שלה עוד לפני שפעלה יום אחד. אלה לא רק הדרישות המנופחות של המפלגות החרדיות, אלא גם הדרך שבה מוצגים מהלכי חקיקה חשובים כמו תיקון "חוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים".

אורית סטרוק ושמחה רוטמן לא הצליחו השבוע לתווך את הנושא במסגור נכון. הם לא שלטו בשיח, והמהלך הוצג מיד כ"חוק האפליה" שעתיד להפוך את ישראל למדינת שריעה. יזמי רשת פרסמו תמונות של טלאים צהובים ללהט"בים וערבים. נתניהו נאלץ, בפעם השלישית בתוך זמן קצר, לפרסם סרטון שבו התנער מדבריה של סטרוק: "במדינה שאני אוביל לא יהיה מצב שאדם, בין אם הוא להט"ב, ערבי, חרדי או כל אדם אחר, ייכנס לבית מלון ולא יקבל שירות, ייכנס לרופא ולא יקבל שירות".

• בן גביר עלה להר הבית, וחשף את הבלוף של יחיא סנוואר
• קציני משטרה במפגש נדיר עם עם פעילי הר הבית: "אנחנו ממש לא נגדכם"
• "קול בודד, אמיץ וללא מורא": יאיר קראוס זכה בפרס ז'בוטינסקי לעיתונות

מנקודת מבט ליברלית מובהקת, אין מוצדק מתיקון החוק הזה. מי שמחפש דוגמה לחוק שעבר התעללות קשה ואינפלציה פסיקתית שניפחה אותו הרבה מעבר לכוונת המשורר המקורית – זו הדוגמה. צריך להיזכר ברעיון שעמד מאחורי החוק כדי להבין מה הוא ניסה לפתור: צעירים טבריינים ממוצא מזרחי שלא הורשו להיכנס לפאב "איכותי" של קיבוצניקים. מה מוצדק יותר מחוק שיקנוס נותני שירות גזענים?

אבל במקום להישאר באזור החיוג הזה, החוק הפך בתהליך זוחל לנשק פרוגרסיבי קטלני נגד חרדים וחרד"לים. למשל, המאבק של שדולת הנשים במסלולי לימוד אקדמיים לחרדים. מכללות שפנו לציבור החרדי והנהיגו ימי לימוד נפרדים לגברים ולנשים, התמודדו עם עתירות שקיבלו רוח גבית מהמשנה ליועמ"ש דאז דינה זילבר. תוכנית הצוערים "משפיעים", שנועדה לאפשר לצעירים חרדים להשתלב בשירות הציבורי, נסגרה בטענה לאפליה.

באוגוסט 2018 פסק בית משפט השלום בראשון־לציון כי הקצאת שעות נפרדות לחרדים בספרייה עירונית היא הפרה של החוק. שנה לאחר מכן עתרה שדולת הנשים נגד קיום מופע מוזיקלי של מוטי שטיינמץ בהפרדה, לקהל חרדי בעפולה. בית המשפט קיבל את העתירה. למרבה התימהון והאבסורד, גם זמרות המבקשות להופיע בפני נשים בלבד, נתקלות בקשיים משפטיים. הנגזרת של כל אלו הייתה אחת ויחידה: הדרה של חרדים משירותים ציבוריים אלמנטריים, תוך ניסיון לכפות עליהם אורח חיים זר לעולמם.

הרעיון שמאחורי החוק היה לקנוס נותני שירות גזענים, אבל במקום להישאר באזור החיוג הזה, הוא הפך בתהליך זוחל לנשק פרוגרסיבי נגד חרדים וחרד"לים

השיא היה בתביעה שחטפו האחים כהן, בעליו של בית דפוס באר־שבעי בשם "צבע הקשת". הכהנים סירבו להדפיס פרסומים למצעד הגאווה, וחטפו תביעה יקרה. השופט אריאל ואגו קיבל את טענת בעלי בית הדפוס שלפיה הם לא מפלים בין לקוחות ואין להם שום בעיה עם זהותו המגדרית של הלקוח, וכי סירובם להדפיס פרסומים להט"ביים נובע מאמונה דתית וקשור לתוכן ההזמנה ולא לזהות המזמין.

"מנקודת מבטם של המערערים ולפי השקפת עולמם ומצפונם, כפיית הספקת מוצריהם ל'אחווה הגאה' מגלמת פגיעה באידאולוגיה שבה הם דוגלים, ומחייבת אותם לשיטתם לעבור על מצוות הדת", הודה ואגו. "בחוות דעת הלכתית שהוצגה מטעמם, קובעים הרבנים שערכו אותה כי אסור מדין תורה על המערערים להדפיס פרסומים או ידיעות על אירועים שקשורים לתרבות שהתורה אוסרת, כי בכך הם מסייעים לדבר עבירה".

ולמרות כל זאת, במקום שבו יש התנגשות בין ההלכה היהודית והחוק, ההלכה תידחה והחוק יגבר. "ההכרה בכך שמעשי המערערים באו ממקום לגיטימי וראוי להגנה כשלעצמו, ומתוך נאמנות לאג'נדה פנימית וערכית, אינה חזות הכול", התפלפל השופט. "חוק איסור ההפליה נועד לקדם את הערך האוניברסלי והדמוקרטי העליון של שוויון בין פרטי החברה, מתוך פגיעה מודעת בערכי חופש הפרט ובאוטונומיה האישית… המחוקק בחר להעדיף את זכותו של המופלה לרעה לשוויון מלא, על פני זכותו של המפלה לממש את אישיותו ואת השקפות עולמו, כמו גם את האוטונומיה האישית שלו".

לפי ואגו, יהודית ודמוקרטית לא הולכות יחד. במקרה של קונפליקט, ה"דמוקרטית" תדרוס את ה"יהודית". אם יש חוק שזועק לתיקון דחוף, זהו החוק. מנקודת מבט ליברלית אמיתית, גם חרדים וחרד"לים זכאים ל"חיה ותן לחיות".

מות המקף המחבר

להלוויה של הרב חיים דרוקמן לא הצלחתי להגיע. יחד עם עוד אלפי עמך בית ישראל נסעתי בגשם השוטף לנקודה באזור המושב ברכיה, שממנה היו אמורים לצאת שאטלים למרכז־שפירא. ובכן, אמור זה שם של דג, ו"שעון בני עקיבא" תמיד היה שם נרדף למשהו שלא בונים עליו. בשלב מסוים הודיעו השוטרים שאין למה לחכות, כי אוטובוסים נוספים לא יגיעו. בחור עם פאות גדולות עצר בצד השני של הכביש והעמיד רמקול גדול. אלו שלא זכו להגיע לצדיק, שלפו מטריות והאזינו להספדים בגשם.

האפיזודה הזו היא הכי לא הרב דרוקמן. כי הרב דרוקמן, אחד ממנהיגי הציבור הכי עסוקים שהיו פה, תמיד היה זמין ולא היה כל קושי להגיע אליו. הזיכרון האישי שלי ממנו מתחיל לפני שלושה עשורים, מימי הישיבה התיכונית אור עציון. לא משנה באיזו כיתה אתה ומה רמת הדחיפות של השאלה שמטרידה אותך כרגע, אם תבקש לדבר עם הרב דרוקמן הוא יקדיש לך זמן. בחלל הפנוי שיצר בעבורך, רק אתה והוא תהיו בעולם. אין צורך אפילו להגיע אליו הביתה כדי לקבוע תור. מחייגים מהטלפון הציבורי שליד בית המדרש, ולרוב הוא עונה בעצמו. בלי משמשים, בלי מזכירים ובלי אנשי חצר.

פריים ראשון: הרב פוסע מביתו לשיעור בבית המדרש כשמתחת לכל זרוע חבוקה ערמת ספרים ענקית, ולא ברור איך כל זה לא נופל. פריים שני: הרב שר שירי דבקות מהפנטים בבית המדרש האפלולי בסוף סעודה שלישית. פריים שלישי: הרב מדבר על האחים שמכרו את יוסף כעל אירוע שקרה הבוקר, וקולו הצרוד מעביר בך רטט חשמלי.

הוא היה עוגן של אמונה וביטחון ואהבה ויציבות בשנים המטלטלות של הנעורים. אני זוכר את הדיונים איתו בשיעורי השו"ת. כשהתודעה הביקורתית המתפתחת של שנות העשרה המטירה טענות וקושיות על כל מה שזז, וחיפשה מענה בשדות הפילוסופיה, הקבלה והחסידות, הוא החזיר אותנו לשיר הפשוט של הלחם: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל.

זו לא רק העוצמה החיונית הנדירה שבה הוא חי את סיפור שיבת ציון החדשה, אלא בעיקר הזהות בין מה שהוא חי למה שהוא ייצג. הרב דרוקמן היה הנציג הבולט ביותר, העז ביותר והאותנטי ביותר של הסיפור הציוני־דתי המקורי. ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל. הוא חי אותו בתשוקה, הוא חי אותו בתנופה, הוא חי אותו באהבה, הוא חי אותו בשכנוע עמוק. מי ששמע את הדרשה שלו ביום העצמאות והשתתף בתפילה שהוביל, קיבל קעקוע של אור לנשמה, צריבה של אהבה ששום חושך לא ימחק.

האמונה, התשוקה והאהבה עיצבו אצלו תורה שכל כולה אמירה חיובית. תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל. כיוון שכך, לא התעורר בו שום צורך לבנות את העולם הרוחני של תלמידיו באמצעות אפולוגטיקה. הוא לא היה צריך להקטין אף אחד, לא לבזות אף אחד ולא לשלול אף אחד כדי להגן על הסיפור שלו בתורה. הוא כמעט לא השקיע תשומות במאבק ברוחות זרות, באויבים מבית או בסוכנים מחוץ. הרגעים הנדירים שבהם הביע ביקורת על משהו העלו בנו חיוך: "מוריי ורבותיי אני ממש מצטער, תמחלו לי, אני הולך להגיד פה משהו מאוד מאוד חריף… אני לא מסכים עם הדבר הזה, חוששני שזה פשוט לא נכון".

למרות ההבדל העמוק בינו ובין "רבני הקו" החרד"לים בנקודה הזו, הם כיבדו אותו. אף שלא הוכר כפוסק בולט, הוא היה לזקן השבט. ואף שלא ניחן בכריזמה יוצאת דופן, הוא היה ל"גדול הדור". היחיד שנהנה מקונצנזוס חוצה מחנות בציונות הדתית. המנהיגות שלו הייתה שילוב של אהבה, אמפתיה וראיית הטוב בכל אחד, שגרמה לכולם להזדהות איתו "כמים הפנים לפנים", לצד התמסרותו המוחלטת לנשיאה בעול הציבור.

כמו פורסט גאמפ, הוא תמיד היה שם, בכל תחנה היסטורית משמעותית בתולדות הציונות הדתית, מאז קום המדינה ועד השבוע. אין שום מנהיג רוחני שהתמסר כמותו לנשיאה בעול הציבור במשך עשרות רבות של שנים, תקופה מקבילה כמעט לזו של מלכת אנגליה. כולם שיחרו לפתחו, מנתניהו ועד בנט, ממתן כהנא ועד בצלאל סמוטריץ'. למעשה זה התחיל הרבה לפני שסמוטריץ' נולד. הבית במרכז־שפירא שימש במשך עשרות שנים כ"מטבחון" הקבינט הלא רשמי של הציונות הדתית.

בעידן שבו הציונות הדתית מפולגת לתתי־זרמים הנאבקים זה בזה, קרועה בין שלל אידיאולוגיות ושברי רעיונות, להסתלקותו של "המקף המחבר" יש משמעות פוליטית. הרב דרוקמן היה היחיד שחיבר את כולם אל השורש, אל הסיפור המקורי שממנו הכול התחיל. ספק אם יימצא עוד בית שבו יסתופפו כולם, ימתנו את הקצוות וירככו את הקוצים מול עיניו הרכות והטובות של סבא