בערב ההשבעה של ממשלת הימין הראשונה בישראל, לאחר המהפך הפוליטי של 1977, היו חברים בקואליציה החדשה 62 חברי כנסת בלבד. אחד מהם היה הרב חיים דרוקמן, שהיה אז ח"כ טרי במפד"ל. אלא שבאותו ערב ממש היו לרב דרוקמן תוכניות אחרות. תלמידו מישיבת אור עציון, גדעון בשן, ותלמידתו הדר בייליס, בת קיבוץ נצר־סרני שחזרה בתשובה בעקבות חוגי התשובה שהתקיימו בביתו, עמדו להינשא באותו ערב. חתונתם של השניים נועדה להתקיים במושב קשת בגולן, והרב דרוקמן, ששידך בין השניים, היה אמור לערוך את החופה. לרב דרוקמן לא היה ספק היכן עליו להיות באותו ערב. חתונה של תלמידים הייתה חשובה בעיניו יותר מהשבעת ממשלה.
- הרב דרוקמן נשאר נער גם בגיל 90
- הרב דרוקמן: המקף המחבר האחרון של הציונות הדתית
- ראש הממשלה, נשיא המדינה ויו"ר הכנסת מבכים את לכתו של הרב דרוקמן: "שליח ציבור ומנהיג רוחני"
כשסיפר לחבריו לסיעה שהוא מתכוון להיעדר מהשבעת הממשלה, הם היו המומים. "אני לא מבין מה הבעיה", תהה באוזניו ח"כ זבולון המר, "תדאג שמישהו אחר יחתן את בני הזוג. אתה מוכרח להיות בהצבעה על השבעת הממשלה, כל קול חשוב". "אם בתך הייתה מתחתנת באותו ערב, האם היית נעדר מחתונתה?", שאל הרב דרוקמן את ח"כ המר. "ודאי שלא", השיב המר, "אבל כאן לא מדובר בבתך". "היא כמו הבת שלי", ענה הרב. חברי הכנסת של המפד"ל הבינו שעליהם למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לרב דרוקמן "לרקוד על שתי החתונות" – לערוך את החופה בגולן, וגם להצביע בעד הממשלה החדשה בירושלים.
ראשי הקואליציה החדשה של בגין פנו לשר התחבורה היוצא גד יעקבי, וביקשו ממנו שיאפשר באופן חריג את פתיחת שדה התעופה במחניים, שלא היה פעיל בשעות הלילה, כדי שהרב דרוקמן יוכל לטוס בסיום החופה מהצפון לכיוון ירושלים. ואכן, מיד בסיום החופה בקשת נסע הרב דרוקמן במונית לשדה התעופה במחניים, ומשם המריא במטוס לשדה התעופה עטרות הסמוך לבירה, והמשיך במונית לכנסת.
אף שהוא עצמו בנה את עולמו הרוחני בישיבת מרכז הרב, הוא לא חש מאוים משותפות עם רבנים שצמחו בבתי מדרש אחרים
הסיפור הזה מאפיין את אישיותו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שהלך השבוע לעולמו. מסירות הנפש שלו לכלל ולפרט הייתה באותה עוצמה, והדברים באו לידי ביטוי גם בהספדים שנישאו בהלווייתו. בעוד הנשיא הרצוג וראש הממשלה נתניהו דיברו באופן טבעי בעיקר על ההיבטים הציבוריים באישיותו של הרב, רבים מהדוברים תיארו דווקא את התמסרותו ואהבתו הגדולה לכל אחד מאלפי תלמידיו וחניכיו, ובמידה רבה לכל אדם מעם ישראל.
תכונות רבות אפיינו את הרב דרוקמן: אהבה גדולה לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל, אמונה גדולה בקב"ה, בתהליך הגאולה ובמדינת ישראל, ואמונה לא פחות גדולה באדם. אבל אולי התכונה המאפיינת ביותר הייתה מסירות נפש.
משחר נעוריו הלך הרב דרוקמן בדרכו של אברהם אבינו שקרא "הנני", והתייצב לכל שליחות ולכל משימה, ללא היסוס וללא תנאי. בשיעוריו על פרשת העקדה שב וציטט באוזני תלמידיו את המדרש על המילה "הנני", שבה השיב אברהם לפנייתו של ה' אליו. "הנני לכהונה, הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני להיהרג", מרחיבים חז"ל את הביטוי הזה כהיענות לכל דרישה א־לוקית. "אני מוכן, נכון לכול", אמר הרב דרוקמן לתלמידיו, "לערך הנעלה ביותר ולמשימה הקשה ביותר שתידרש ממני. 'הנני לכהונה הנני למלכות', ולא פחות מזה – 'הנני לשחוט, הנני להיהרג'. הנני!".
מסירותו של הרב דרוקמן באה לידי ביטוי גם בסדר יומו הגדוש, שהוקדש להרבצת תורה ולעשייה ענפה למען הכלל והפרט, לאורך כל שעות היממה, וגם בבית שהקים עם אשתו שרה, בית צנוע של תורת חיים ואהבת חסד, הפתוח לרווחה לכל אדם לאורך כל ימות השנה.
רבים עסקו השבוע בשאלה מה הפך את הרב דרוקמן לבכיר רבני הציונות הדתית ולדמות הרוחנית המאחדת בציבור הדתי־לאומי. אין ספק שמעורבותו הגבוהה והתמסרותו לצורכי ציבור, קטנים כגדולים, הייתה אחת הסיבות המרכזיות לכך. הכתרתו הבלתי רשמית ל"זקן רבני הציונות הדתית" לא נבעה רק מגילו ומתפקידיו הרבים, אלא גם מאישיותו ופעילותו לאורך השנים. במשך עשרות שנים גילה הרב אכפתיות לכל סוגיה שהגיעה לפתחו, נסע לישיבות ולפגישות בכל רחבי הארץ, והקדיש זמן רב מסדר יומו לייעוץ ולסיוע בפניות שהגיעו אליו. לכל פונה התייחס הרב בסבלנות, בלבביות, במאור פנים ובהקשבה, וגם שמר על דיסקרטיות רבה ולא שיתף אנשים בפרטי הפניות שהגיעו אליו.
אבל הבחירה ברב דרוקמן כזקן רבני הציונות הדתית נבעה גם מאישיותו המנהיגותית, המאחדת, המפייסת והמכילה את גווניה השונים של הציונות הדתית. כבר בצעירותו, כאיש ההנהלה הארצית של בני עקיבא, מצא הרב את עצמו מחבר ומגשר בין אנשי הקיבוץ הדתי שהובילו אז את התנועה, ובין חניכיו משבט איתנים, בחורי הישיבות. התמורות שחלו בתוך הציבור הדתי־לאומי הביאו לכך שגם עשרות שנים לאחר מכן מצא הרב דרוקמן את עצמו כמחבר ומגשר, אך הפעם היה מדובר בדרך כלל בחילוקי דעות בתוך עולם הישיבות הדתי־לאומי, שגדל והתרחב.
הרב דרוקמן ראה את חילוקי הדעות בתוך המגזר כחילוקי דעות בתוך משפחה, ולמרות הפערים והקרעים המשיך להאמין שהמכנה המשותף עודנו גדול ומשמעותי. הרב נהג להזכיר שעדיין קיימים דברים מהותיים שמאפיינים את כלל הציונות הדתית – היחס למדינה, היחס לתקופה, היחס לכלל ישראל והשותפות עם שאר חלקי הציבור. הוא הכיר בגוונים השונים של הציבור, אך התעקש שהמשותף רב על המפריד.
הרב דרוקמן לא היה רק נאה דורש בנושא האחדות וההכלה, אלא גם נאה מקיים. אף שהוא עצמו בנה בצעירותו את עולמו הרוחני בישיבה עם דרך ברורה – ישיבת מרכז הרב, הוא לא חש מאוים משותפות עם רבנים שצמחו בבתי מדרש אחרים. במשך שנים לא מעטות כיהנו בישיבה שהקים, אור עציון, ר"מים שצמחו בישיבות שונות ומגוונות. בין הרבנים שלימדו באור עציון לאורך השנים ניתן למנות את הרב דוד סתיו, לימים יו"ר רבני צוהר; הרב משה בלייכר, לימים ראש ישיבת שבי חברון; הרב מיכה הלוי, לימים רבה הראשי של פתח־תקווה; הרב רא"ם הכהן, לימים ראש ישיבת ההסדר בעתניאל; והרב אהוד ברזילי ז"ל, לימים ר"מ בישיבת מצפה־רמון. גם הרבנים שהגיעו להעביר שיעורים קבועים בישיבה הגיעו מבתי מדרש שונים. הרב מרדכי שטרנברג ז"ל, מראשי ישיבת הר המור שנפטר לאחרונה, הגיע לאור עציון למסור שיעורים בגמרא, והרב יעקב מדן, כיום מראשי ישיבת הר עציון, הגיע למסור שיעורים בתנ"ך.
הבדלי הדעות בין הרבנים באו לידי ביטוי בהזדמנויות שונות, לעיתים גם באירועים פנימיים שקיימה הישיבה, אך הרב דרוקמן לא ראה בכך בעיה. נוכח כל הפילוגים והמחלוקות בתוך הציבור הדתי־לאומי, הוא פיתח מסוגלות נדירה לראות את הטוב ואת המאחד, ולהתעלם ככל שניתן מהמחלוקות. היכולת לאחד את גוני הציונות הדתית הפכה למאפיין בולט של הרב לא רק בתוך ישיבתו, אלא גם בכל הגופים שבהם נשא בתפקיד רשמי, כמו מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, תנועת בני עקיבא ואיגוד ישיבות ההסדר.
מקומה של תנועת בני עקיבא בחייו ראוי להתייחסות בפני עצמה. הרב מעולם לא עזב את התנועה שבה גדל כחניך, מדריך, קומונר ושליח. הוא היה חבר מליאת בני עקיבא הוותיק ביותר, ומאז שנת 1952, במשך שבעים שנה, נכח ונשא דברים בכל ועידות התנועה מהוועידה הרביעית שהתקיימה בשנת תש"ט. הוא השתתף בדיונים כשהוא לבוש בחולצת התנועה, והיה מעורב בקבלת ההחלטות ובניסוחן. גם בשנים שבהן כיהן כחבר כנסת לא החמיץ את ישיבות המליאה ודיוני הוועידות, והתייחס אליהם באותה רצינות שבה התייחס לדיונים בכנסת ובממשלה.
כאיש חינוך מובהק, הרב דרוקמן אפילו העדיף במידה מסוימת את הדיונים עם החניכים בתנועה על פני הדיונים בכנסת. לא פעם אמר לחבריו במליאת בני עקיבא שהוא חש כי התנועה היא המקום היחיד שהדיונים בו הם רק לשם שמיים, שכן בבני עקיבא אף אחד לא יחתור תחת חברו ולא ינהג בדרך של אחד בפה ואחד בלב. הרב דרוקמן העדיף את תום הנעורים ששלט בדיוני בני עקיבא, על פני הציניות הפוליטית המאפיינת את דיוני הכנסת והממשלה. המעבר ממליאת הכנסת למליאת התנועה, מרחק כמה רחובות בירושלים, היה בעבורו מרפא לנפש. כחבר מליאת בני עקיבא אני יכול להעיד עד כמה מעורבותו של הרב תרמה לא רק לתנועה אלא גם מילאה אותו חיוניות.
לפני כחודש השתתף הרב בישיבת מליאה שעסקה בין השאר בבחירת שם לשבט החדש של בני עקיבא. אחת מחברות המליאה הציעה שלרגל יום הולדתו ה־90 של הרב, שצוין בהמשך אותו ערב, תבחר המליאה בשם שהרב הצביע עבורו בשנה שעברה ולא נבחר. הרב דרוקמן דחה את ההצעה בחיוך. בהצבעות שהתקיימו בבני עקיבא הוא התעקש תמיד להיות שווה בין שווים.
היו שתמהו על מעורבותו הפעילה של הרב בתנועת נוער, גם בעשור התשיעי לחייו. היו שהרימו גבה כשראו אותו, רב גדול וחשוב, לבוש בחולצת תנועה עם שרוכים. אני סבור שהאהבה הרבה של הרב לתנועה נבעה לא רק מאמונתו בכוחו של הנוער, אלא גם מהכרת טובה אישית כלפי התנועה שעיצבה את אישיותו מגיל צעיר. עוד לפני שחבש את ספסלי בית המדרש של ישיבת מרכז הרב והפך לתלמיד מובהק של הרב צבי יהודה קוק, כבר היה הרב דרוקמן חבר ההנהלה הארצית של בני עקיבא, ומשליחיה הראשונים בחו"ל. לא במקרה גם בנאומו הציבורי האחרון, ביום הולדתו התשעים, בחר הרב דרוקמן לדבר על תרומתה של בני עקיבא למדינת ישראל.
אם ננסה להרכיב רשימת ערכים שהרב דרוקמן ביקש להנחיל לתלמידיו נמצא בה לא רק אהבה, אמונה, אחדות ומסירות נפש, אלא גם אורך רוח. ספרו הראשון של הרב דרוקמן, שיצא לאור לפני כעשור, נקרא "קִמְעָא קִמְעָא", וזו גם הייתה תמצית משנתו הרוחנית והחינוכית. כשם שביחס לגאולת ישראל האמין הרב שמדובר בתהליך איטי אך מבטיח, שצועד ומתקדם "קמעא קמעא", צעד אחר צעד, כך גם בתחום החינוך האמין הרב דרוקמן בכוחם של תהליכים ארוכים. הרב האמין שגם לחינוך יש לגשת מתוך אמונה בנער ובטוב הטמון בו, ואף שם יש לפעול מתוך אורך רוח, עמל חינוכי ונכונות "לרוץ" למרחקים ארוכים. עם הנצח וגם מחנכי ישראל אינם אמורים לפחד מדרך ארוכה.
תפיסה זו באה לידי ביטוי גם ביחס לתלמידים שלא עמדו בציפיות של מחנכיהם, וגם ביחס לחניכי בני עקיבא. כאשר בוועידות התנועה היו צעירים שדחפו להעצים את תהליכי ההפרדה בתנועה, הרב דרוקמן לא היסס למתן את דרישותיהם, לבלום בעדינות חלק מהיוזמות, ולהבהיר שכל מהלך של הפרדה בתנועה צריך להיות מדוד, הדרגתי ובעיקר תואם את המציאות בשטח.
ואחרי הכול, סיפורו של הרב דרוקמן הוא גם סיפור אישי מופלא של שואה ותקומה. ילד שהגיע לארץ לבדו לאחר מסע תלאות על אדמת אירופה, וקיבל את חייו במתנה ארבע פעמים, זכה להקים כאן שבט לתפארת עם למעלה ממאתיים צאצאים, ולהפוך לרב, ראש ישיבה, מחנך דגול לאלפי תלמידים וחניכים, וממנהיגיה הבולטים של הציונות הדתית.
בנר שמיני של חנוכה, בערב שבו כל הנרות בחנוכייה דולקים, כבה נרו של הרב חיים מאיר דרוקמן, הרב שהאיר בחייו לרבים, ושבכל עשייתו פעל מתוך אמונה ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". בספרו "לזמן הזה", על מועדי ישראל, כתב הרב דרוקמן על חג החנוכה: "אין טעם לצעוק ולהכות צללים אלא רק להאירם. זוהי משמעות אורו של חג החנוכה עבורנו. עלינו להאיר באור זה בכל ימות השנה בעוצמה רבה ובכל מקום – והחושך יפחת וילך לו
