הסערה התורנית שהתחוללה השבוע בעקבות האמירות האומללות של חברי הכנסת סטרוק ורוטמן, הביאה כמה חברות במשק לתפוס צד במאבק הפוליטי, גם אם זו לא הייתה כוונתן. כזכור, על רקע הכוונה לתקן את החוק האוסר על אפליה במתן שירותים ומוצרים, אמרה ח"כ אורית סטרוק כי "אסור לכפות על רופא לתת טיפול שעומד בניגוד לעמדתו הדתית". ואילו ח"כ שמחה רוטמן הסביר כי בעל מלון דתי יוכל לבחור שלא לארח קבוצת הומואים, "אם הדבר מנוגד לאמונתו ופוגע ברגשותיו הדתיים". בתגובה, כמה גופים פיננסיים ואחרים מיהרו להודיע כי לא יעניקו אשראי ושירותים דומים לעסקים שינקטו מדיניות מפלה.
- תלונה למח"ש: שוטרים עצרו והיכו באלימות צעיר עם מוגבלויות
- בג"ץ נגד הממשלה: נמקו תוך 90 יום מדוע לא יפונו היהודים מחומש
- הריבית עלתה שוב וגל ההתייקרויות נמשך: מבחינת משקי הבית, 2023 לא נראית מבטיחה
ההתנהלות של חברי הכנסת הללו היא אכן טעות חמורה. ובכל זאת, הרשו לי לפקפק בטוהר כוונותיהן של אותן חברות שהזדרזו לצאת בהצהרות דרמטיות, שלא ברור עד כמה הן בכלל מעשיות. נראה שיש כאן בעיקר רצון לקושש כמה נקודות כדי לזכות באהדת התקשורת ומובילי דעה, שכן בעודן מטיפות לצדק, שוויון והוגנות, אותן חברות עצמן מייצרות לא פעם עוולות ומתנהלות באופן שנוגד את הערכים הללו.
בנק דיסקונט, למשל, הגוף העסקי הראשון שהתבטא בנושא, מחזיק בבעלות על חברת כרטיסי האשראי כאל. הוא אוחז בה בכל כוחו, והצליח להשאיר אותה בידיו תוך מאבק עיקש והפעלת סוללת לוביסטים. זאת למרות הרפורמה להגברת התחרות במערכת הבנקאית והפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, ואף שמתחריו – לאומי ופועלים, נאלצו להיפרד מהחברות שבבעלותן (מקס וישראכרט). כחברת אשראי, כאל עוסקת במתן הלוואות. את הכסף להלוואות הללו היא מגייסת בזיל הזול מחברת האם, דיסקונט, בשעה שמתחרותיה נאלצות לגייס כספים במחירים יקרים יותר. ברוח השוויון, ההוגנות והדאגה לזולת היינו מצפים שכאל תציע לנו גם הלוואות מעט זולות יותר, בטח כשהכסף שהיא מלווה לנו עולה לה פחות. בפועל, חברת כרטיסי האשראי שבבעלות דיסקונט נוטלת את הריבית היקרה ביותר (בממוצע) מבין חברות האשראי, וגורפת לכיסה את הרווח הגבוה ביותר.
בית ההשקעות מור הוא חברה ציבורית שיותר מ־40% ממניותיה מוחזקים בידי הציבור. לפני שלושה חודשים התבקשו בעלי המניות לאשר את תנאי העסקתו של אוראל לוי, בנו של אחד מבעלי בית ההשקעות. מלבד שכר שנתי של מאות אלפי שקלים, התבקש הציבור לממן לילד גם שכר לימוד באוניברסיטת Hult בלונדון בסכום של 171 אלף שקל. בעקבות לחץ תקשורתי המשפחה חזרה בה מהבקשה, אולם בעלי בית ההשקעות מור, שהדגישו השבוע את "ערך השוויון ואחריותנו כלפי לקוחותינו ושותפינו", ושהונם מוערך במאות מיליונים, לא ראו כל בעיה אתית וציבורית לבקש מהציבור לשלם לבן את שכר הלימוד.
חברה נוספת שקפצה בראש היא AIG. הייתי מצפה מחברה שערכים אוניברסליים הם נר לרגליה, שתוביל את מדד השירות של רשות שוק ההון, שמדרג את חברות הביטוח. אבל שם היא דווקא זוכה לציונים ממוצעים ביותר ברוב התחומים. ובכל זאת, יש קטגוריות שהיא בין המובילות בהן. למשל, שיעור התלונות המוצדקות, והזמן הארוך ביותר למענה טלפוני.
ולא שכחנו את אלטשולר־שחם, שבשנתיים האחרונות הניבה למאות אלפי החוסכים שלה את התשואה הנמוכה ביותר בגמל ובפנסיה, אחרי הרפתקאות השקעה לא מוצלחות שנעשו בכספנו. בחלק מהמקרים מדובר בתשואה שמגיעה בקושי לשליש ממה שהניבו המתחרים. הדבר לא מנע ממנה להמשיך לגבות מהחוסכים החבוטים דמי ניהול גבוהים שהניבו הכנסות של מאות מיליוני שקלים, ולחלק לבעליה דיבידנדים, גם כן במאות מיליונים. על הרקע הזה קשה שלא לגחך למשמע הצהרותיה השבוע על כך ש"כגוף עסקי בעל השפעה על המשק הישראלי אנו רואים מחויבות בלקיחת אחריות על האקלים החברתי". נו באמת.
חברות יקרות, זה נהדר שאתן לוחמות למען צדק, הוגנות, שקיפות ושוויון. אבל אולי תתחילו אצלכן בבית לפני שאתן יוצאות בהצהרות פומפוזיות (וקצת מנותקות מהמציאות). אתן תגלו שיש לכן הרבה עבודה לעשות.
