"משמת רבי, בטלה ענווה", כותבת הגמרא במסכת סוטה, אבל אז, קם רבי יוסף ואומר: "אל תאמרו שהענווה בטלה, מפני שאני פה". הסיפור הקטן הזה מאלץ אותנו להודות בענווה, שאין לנו מושג ענווה מהי. אם רבי יוסף קם, סותר את דברי חבריו שלפיהם מתה הענווה בעולם ואז גם מכריז על עצמו כממשיכה האולטימטיבי, לא נותר אלא לשאול: מה זאת ענווה?!
- הרב דרוקמן נשאר נער גם בגיל 90
- הרב דרוקמן – המקף המחבר האחרון של הציונות הדתית
- "אני חי מפני שאני צריך לעשות טוב לעם ישראל": הנאום המרגש של הרב דרוקמן מערב ההוקרה לכבודו
העניו האמיתי יוכל לקום מול חבריו הסופדים ולומר: תפסיקו לבכות, תמשיכו לעשות. תעשו בדיוק כמו רבי מפני שאם את התכונה הבסיסית שלו לא למדתם ממנו, הרי שלכם צריך לספוד. אתם, חלילה, מתים.
משמת הרב דרוקמן, מתה ענווה. קל להביט בדמותו הנוהרת הזו ולומר "איפה אנחנו". קל להיות ענווים ונחבאים אל הכלים, קל להיות אנשי ציבור תאבי שררה, קשה להיות מנהיגים, וענווים. רבי יוסף מלמד את שיעור חייו, שיעור מותו של רבי: אם לא יקום עכשיו מישהו ויאמר שהוא מוכן לשאת בעול הזה, עול המנהיג העניו, אזי מת הרבי. אין עוד לאן לשאוף.
אנחנו הורים ענווים מדי לדור חכם שלפעמים מכלה את עצמו, אנחנו עובדים ענווים במקום עבודה שיכול היה להיות יעיל בהרבה
נדמה לי שהרב דרוקמן היה מתקומם מול הספד כזה. הוא לא מוכן לשמוע על מוות שאין אחריו תקומה מופלאה. בנימה כמעט כועסת (וזה נדיר כל כך באינטונציה שלו) הוא לימד את הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון" ואז, בסימן שאלה, צעק: "היינו כחולמים?!" הוא הביא סיפור מעולם הקרוב לליבו, עולם החינוך: משל לתלמיד שיושב בשיעור וחולם – לא ישן אבל גם לא ער. כשישאלו אותו מה היה בשיעור, לא יֵדע לענות. האם נהיה כמו התלמיד הזה? שאל הרב, והרי הקב"ה השיב אותנו אל הארץ הטובה הזו ואנחנו נמשיך ונדבר במומי החברה הישראלית, במה שאין במדינה הזו, במחלוקות?! אם אתם חושבים שלהצביע על חסרונותינו זו ענווה, אם אתם חושבים שלחלום כל הזמן על ארץ אחרת זו ענווה, פספסתם את השיעור כולו. ה"ענווים" מהסוג הזה, הם אלה שמעדיפים לספוד למה שהיה ולא לקום ולהילחם על מה שיש ומה שיהיה.
השיעור האחרון של הרב דרוקמן לפרשת "ויגש" הוא שיעור מכונן.
הוא לקח את הפסוק שמדבר על הקמת הישיבה הראשונה בעולם כשניסה לברר את הסוגיה: מי ראוי להיות ראש ישיבה? מי יעלה בהר עציון? יעקב בחר בבנו יהודה, להקים לו בית תלמוד: "ואת יהודה שלח להורות לפניו גושנה". האם לא טבעי יותר שיששכר יכהן כראש הישיבה הראשון בהיסטוריה? למה יהודה? והרב דרוקמן זצ"ל ענה בענווה – וזו אולי הגדרת הענווה – יהודה הוא ראש הישיבה הראשון מפני שהוא הערב הראשון אי פעם. הוא אדם מעורב. כשאחיו בצרה הוא יצעד קדימה ויאמר: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו".
ישיבה לא יכולה להיות מקום מתבדל, היא לא יכולה לחשוב שהיבדלות ועמידה מן הצד היא ענווה. בלי שנכיר שלכל אדם יש חלק בתורה ובחוכמה היהודית, אמר הרב דרוקמן, בטלה תורה, חלילה.
הרב דרוקמן היה מעורב בכול: בעולם התורה, בעולם החינוך, בפוליטיקה, במה שקורה במשפחה שלו ובשמחותיהם ובאבלם של אחרים. הוא לקח על עצמו את עול ההנהגה הענווה כשכל רצונו היה שהענווה הזו לא תמות במותו. הוא חלם המוני רבי יוספים שיקומו אחריו ויאמרו: "אני פה! ענווה לא בטלה מן העולם!"
בחודש טבת מתענים "תענית צדיקים" על מות ההנהגה המופלאה של עזרא ונחמיה. מנהיגים שראו את הגלות והנהיגו דור מאותגר מאוד כך שיאהב את הארץ וילמד את תורתה. רבי נתן מברסלב כתב שבחודש הזה, כשמתאבלים על צדיקים מתאבלים על אובדן העצה.
"ותענית צדיקים הוא על אובדן העצה. כי תכלית כל החוכמות הוא העצות. כי בוודאי אין זה חוכמה לעשות קני שריפה נפלאה בחוכמה גדולה ואחר כך, נהרג הוא בעצמו על ידה כאשר אירע כבר הרבה… ועיקר החוכמה הוא, כשיצא ממנה עצה טובה שיחיה על ידה".
כולנו חכמים מאוד, דווקא בדור הזה כשהידע נגיש כל כך. אבל מי ייקח על עצמו את ההנהגה בישיבת גושן? מי ישמור עלינו כשאין בינינו תיאום כוונות? איך נראה זה את זה ולא נירה, חלילה, זה בזה? אדם עניו בהגדרה שאנחנו מכירים, לא מסוגל לקום ולתת עצה. אנחנו הורים ענווים מדי לדור חכם שלפעמים מכלה את עצמו, אנחנו בני זוג ענווים מדי, אנחנו עובדים ענווים במקום עבודה שיכול היה להיות יעיל בהרבה.
הרב דרוקמן חתם לכולנו ערבות בנוכחותו. הערב איננו ונשארנו אנחנו לקום ולומר בענווה: אין גדול בבית הזה ממני. אנוכי אערבנו.
