אוי. שהשם יעזור לי. זה הולך להיות טור לא פשוט. כמו רבים, גם אני לצערי הרב ראיתי את סרטון ״הטרמיטים״ המזעזע שהתגלגל ברשתות בשבוע שעבר. ולמי שזכה ולא ראה, אספר בקצרה שמדובר בתיעוד של כיתת בנות חרדיות מבני־ברק שבאו עם המורה שלהן לגינה ציבורית שווה ומאובזרת בשכונת מרום נווה היוקרתית ברמת־גן. מתישהו, תוך כדי שהבנות משתובבות להן במתקנים, מגיעה אישה תושבת השכונה ומקימה קול צעקה. בין השאר היא אומרת: ״אנחנו משלמים ארבעה מיליון שקל לדירה פה ואתם לא שייכים! אתם לא שייכים! יש לכם את העיר שלכם, אתם לא קשורים אלינו בשום אופן וצורה, אנחנו עמים שונים, תלכו לעיר שלכם ואל תבואו אלינו! זה המקום שלנו! תראו מה אתם עושים! אתם בהמות! חוץ מלעשות ילדים אתם לא יודעים לעשות כלום… גועל נפש! כמו טרמיטים אתם. אוכלים כל דבר, הורסים״.
- סיפורים מהישיבה: מה עשיתי עם ציצית בהופעה של אביב גפן
- לא שחור־לבן, רק סיפורים קטנים ומטופשים והרואיים
- סיפורים מהישיבה: רוצה להיות שם כל הזמן
תאמינו לי שאני מתקשה להעלות את הדברים האלה על הכתב, מה שגורם לי עוד יותר להתקשות להבין איך אפשר להוציא מילים כאלה מהפה. באמת. איזה דיבור מלוכלך, איזה דיבור גועלי, כמה שנאה, כמה תיעוב. השם ירחם. אחר כך קמו, ובצדק, קריאות גינוי לדברי הבלע של האישה הזו ממרום נווה. הפוליטיקאים החרדים כמובן ניצלו את ההזדמנות להאשים את הפוליטיקאים החילונים, הדימויים משלל הגלויות שעברנו הורדו אחר כבוד מהבוידעם, האישה אמרה אצל גיא לרר שהיא לא חוזרת בה, אלו שרצו להכליל הכלילו, אלו שרצו לטעון את טיעון ״הקומץ הלא מייצג״ טענו את טיעון הקומץ הלא מייצג ועולם כמנהגו נוהג. ואצלי הסרטון הזה עורר סוגיה שמעסיקה אותי רבות. וכמו רוב הסוגיות המעסיקות אותי רבות, אין לי מסקנות חותכות, רק הרבה מחשבות ותהיות.
לא מזמן כתבתי פה על המבט שכל בחור ישיבה מכיר. המבט שמלווה אותך במרחב הישראלי כשאתה לבוש בשחור לבן, על ראשך מגבעת או כיפה שחורה וציציותיך מתבדרות ברוח. ואני, רק על עצמי לספר ידעתי, וכתבתי מהחוויה הטהורה שלי כבחור ישיבה במרחב הישראלי־חילוני. אחר כך באו התגובות. בחורי ישיבה דתיים לאומיים כתבו לי שיש מקומות שבהם גם כיפה סרוגה היא עילה מספקת למבטים שיש בהם בוז ותיעוב. נשים מכוסות ראש כתבו לי ״שלא תדע מה זה ללכת עם מטפחת״, ואפילו חילונים העירו את תשומת ליבי למבטים שהם זוכים לקבל כשהם נקלעים במקרה או שלא במקרה לשכונה חרדית. כמובן אפשר לדון על הכול. ואפשר לטעון ששכונות חרדיות הן מיעוט ביחס לרוב המרחב הציבורי בישראל וכיפה סרוגה אינה בולטת כמו חליפה, כובע, חולצה לבנה וציצית.
בכל אופן, הסרטון המחריד השבוע ממש זרק אותי לרגעים הרבים ההם שהייתי בחור ישיבה וראו בי ובחבריי טרמיטים. מדי פעם היו זורקים לנו מילת גנאי, כמעט תמיד נותנים מבט, מגלגלים עיניים, מתרחקים. ודווקא כי התבגרתי ואני מסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר וקורבנית פחות, אני חושב שזו הזדמנות טובה לעצור רגע ולחשוב. למשל, מה היה קורה אם כיתה מעורבת מבית ספר חילוני הייתה באה לגינה ציבורית בשכונה חרדית? מה היה קורה אילו היה מסתובב ברשת תיעוד של גבר חרדי צועק: ״תלכו לעיר שלכם ואל תבואו אלינו! זה המקום שלנו! אתם בהמות!״ ובכלל, מדוע בחרה המורה החרדית לקחת את תלמידותיה לגינה ציבורית בשכונה חילונית ברמת־גן הסמוכה? אולי כי בבני־ברק אין גינות ציבוריות מטופחות כמו ברמת־גן, מישהו שאל את עצמו למה? האם אנחנו מוכנים לחתום על כך שהמרחב הציבורי שייך לכולם ללא יוצא מן הכלל? מה אנחנו עושים – ואני כותב בכוונה "אנחנו", כי בתוך עמי אנוכי יושב – כדי שיהיה שם שמיים מתאהב על ידינו בסיפור הזה של מרחב? האם אנחנו דנים בכובד ראש בשאלות האלה או עושים לעצמנו חיים קלים בטיעוני סרק של הסתה, אנטישמיות ושאר ירקות? האם המשגיחים בישיבות שאלו את עצמם אי פעם מה אפשר לעשות עם מאות (!) בחורי הישיבה שהולכים לצפות במשחקי כדורגל בקיוסקים וברים בלב ירושלים?
הרי מסרטון לסרטון, משנה לשנה, ממונדיאל למונדיאל אנחנו מבינים שהשאלה הזו של מרחב איננה שאלה של מה בכך. היא לא מסתכמת במקרים נקודתיים. היא שאלה מהותית שבעומקה דורשת הסבר עדכני למשמעות של ההתבדלות החרדית בלבוש, באזורי מגורים, בפוליטיקה, בישראליות, בתרבות הבילוי ועוד. האם אין לכולנו בלב איזו דמות צעקנית כזו בלתי ניתנת לתיעוד שקוראת להפרדה מוחלטת רק כשזה פוגש אותה במרחב הפרטי שלה? והכי חשוב – מה קורה אחרי שהסערה שוככת? האם אנחנו לומדים על עצמנו משהו? האם אנחנו גדלים?
