1. ביום רביעי מרב הלכה לה לפגוש חברה ואני התיישבתי לעשות בינג' על וונסדיי, הסדרה בנטפליקס. הכלים נערמו בכיור, הילדים נחרו בחדר, עכבישים התרוצצו חופשיים ברחבי הבית, אני נבלעתי בתוך פנימייה של אנשי זאב, גורגונים וחוזי עתידות, בחוץ רעמו ברקים מדי פעם. כשהסדרה הסתיימה זרקתי את הראש לאחור, על משענת הכורסה, ונזכרתי.
2. בישיבה שבה למדתי היה מקום שקראו לו 'הבור', ועוד מקום שקראו לו 'המעברה'. שניהם היו חדרים נמוכים מפני השטח, עם חלונות, שנתנו תחושה של מערה. הבור השתייך באופן מסורתי לשישית, וישנו שנים עשר תלמידים. המעברה הייתה מקום של שמיניסיטים, והיא נסגרה כשעליתי לשישית ושובצתי לישון בבור, יחד עם עוד אחד עשר חבר'ה. אחרי שנים גם הבור נסגר, הפך להיות הספרייה של הישיבה. כשלמדתי שם הספרייה של הישיבה הייתה גם חדר המחשבים. לידם היה עוד חדר שתמיד היה נעול ותמיד תהיתי מה יש שם.
3. להכול הייתה תחושה כאילו יש עוד משהו, מתחבא מאחורי מה שאנחנו כבר מכירים. כאילו אם נעלה שתי קומות, למסדרונות האפלים של הקומות שהשתייכו לישיבה הגבוהה ואיש לא ישן בהם, נמצא כלב עם שלשה ראשים מגן על הכניסה לחדר הסודות.
4. בתור הורה נראה לי מופרך לשלוח ילדים מחוץ לבית בגיל הזה. בתור ילד זה היה אחד הדברים שהכי רציתי בעולם. אני אוהב את ההורים המתוקים שלי והיה לי כיף ונעים בבית, אבל הבית הוא הבית, ולפנימייה היה קסם מהסוג שאי אפשר למצוא במקום שבו המבוגרים הם הזן הדומיננטי. קראתי ספרים על פנימיות קסומות, על גיבורים בריטים שיוצאים הביתה רק לחופשת הפסחא, ודמיינתי את הפנימיות בתור אי של ילדים בתוך עולם של מבוגרים. זה לא היה מאוד רחוק מהמציאות.
5. וונסדיי אדמס צריכה להחליט במי היא מתאהבת. בבחור החתיך והמוזר הראשון או בבחור החתיך והמוזר השני. שניהם מוצגים בפרק הראשון. בפנימיה שלמדתי בה לא היינו צריכים להחליט במי להתאהב כי לא כל כך היו אפשרויות; זה היה מרחב גברי לחלוטין. אני זוכר שפעם עברה ליד הישיבה הבחורה שרציתי אז להיות קרוב אליה (המילה 'להתאהב' לא הייתה בלקסיקון. בכל זאת ישיבה תיכונית) והנוכחות שלה הרגישה זרה כל כך, כמו הופעת אורח של אודי כגן בתוך ריאליטי על נגרות בתים אמריקנית.
6. ולא שאני מזלזל בנגרות בתים אמריקנית, כן? ובכל זאת.
7. הייתי כל כך מופתע מהנוכחות שלה עד שלא ידעתי מה להגיד ולכן אמרתי איזה משפט מטופש, מסוג 'מה שלומך מחר', והיא הופתעה מהמשפט ולכן אמרה 'יהיה טוב!', ואז אמרתי 'יופי, יופי, יופי' וכך המשכתי למלמל עד שהשתתקתי והייתי נבוך כל כך מכל הסיטואציה שהודעתי שיש לי שיעור מתמטיקה וברחתי לכיתה כדי לגלות שבאמת יש לי שיעור מתמטיקה.
8. סוויסה המורה למתמטיקה הסתכל עלי במבט שלו (הוא היה ספן בזמנו על ספינת סוחר יפנית, אז היה לו מבט שהסתכל למרחקים) ואמר, גזבר, אל תתרגש יותר מדי. חשבתי אז שהוא לא מבין והוא חושב שאני מתרגש משיעור המתמטיקה בזמן שאני מתרגש מהנערה שאת שמה אני לא זוכר. בדיעבד אני חושב שהוא אולי הבין יותר ממה שאני הבנתי אז, כי באמת לא נשארנו בקשר.
9. בכל אופן, זה לא טור עליה, אלא על תחושת העולם הפנימי הזה שמתקיים בתוך עצמו. היינו עושים תחרות נשיכות בכתף כדי לבחון עמידה על סף הכאב, והולכים מכות כדי לפרוק משהו שלא ידענו מהו. השן הקדמית שלי שבורה עד היום כי הלכתי מכות בכניסה לחדר המחשבים. כל המחשבים היו פנויים כמובן, הלכנו מכות ואני אפילו לא זוכר על מה. יום אחד מישהו הבין משהו ולמחרת היו מתקני כושר בכניסה לפנימייה. עדיין הייתה אנרגיה אצורה, מבעבעת, מתחת לפני השטח של המקום.
10. וונסדיי אדמס יוצאת לחקור איזו תעלומת פשע, או רצח, או משהו מהסוג הזה שתמיד קורה בעולמות סגורים: בעיירה מנומנמת, בדאונטאון, בחוג לספרות או בישיבת הסדר. כי משהו רוחש שם תמיד מתחת לפני השטח. דברים אינם כפי שהם נראים. אני זוכר איך הבוגרים תמיד היו נראים מופתעים כשהם הגיעו לשבתות בוגרים, כאילו משהו במקום הזה נראה אחרת ממה שהיה להם בראש. לפעמים הם היו מסתובבים במקום, ממלמלים לעצמם 'הברז הזה היה במקום אחר', או מופתעים ממה שנשאר בדיוק כמו שהיה אז.
11. זה יכול להיות גם אפל, ברור. גם רע. זה גם ללכת לאיבוד. לא ללמוד ארבע שנים. ללמוד את הדברים הלא נכונים. זה גם פגיעות מיניות. גם חוסר יציבות. גם חיפוש עצמי. גם בכי, לפעמים, בלילות. העדר פרטיות. הרבה דברים בעייתיים יכולים לקרות במקומות כאלה, וילדים (גם מבוגרים), צריכים בית. לא סתם יש שם תעלומת פשע, בסדרה. ובכל זאת.
12. בתור בוגר מצאתי את עצמי מסתכל על הקונספט כולו בביקורתיות נוסטלגית. אני לא חושב שאשלח את הילדים שלי לפנימיות. ככל שאני יודע עכשיו, לפחות (בכל זאת יש עוד זמן). אבל מצאתי את עצמי עובר לפני כמה ימים ליד הישיבה בה למדתי, מסתכל על חלונות בית המדרש, על החתול שיושב על אדן החלון, על זוג תיכוניסטים שצעקו בחוץ אחד על השני, וחושב לעצמי שבכל זאת היה שם קסם, במקום הזה.
אם אינני טועה, החתול נעץ בי מבט חזרה.
