כשראש האולפנה שלי, הרב יהודה רוזנברג, חלה לראשונה, הייתי בת 16. בגילה של רננה הבת שלי. הייתי שישיסטית מתלהבת, מלאת אנרגיות, שרק מחפשת מקום בעולם.
כשאני מתבוננת בי בימים ההם, אני מבינה שהייתי תלמידה מאתגרת. חמודה אומנם, מכבדת, לא מגזימה בחציית גבולות, משתדלת לוודא שהמורות והמורים עדיין אוהבים אותי ויודעים מי אני – אבל גם בקושי נוכחת בשיעורים, חיה בכללים משלי ובעצמאות אישית שאני הגדרתי את גבולותיה, לפעמים בחריגה צורמת מהגבולות המקובלים.
- הרב דרוקמן נשאר נער גם בגיל 90
- הרב דרוקמן: המקף המחבר האחרון של הציונות הדתית
- "אני חי מפני שאני צריך לעשות טוב לעם ישראל": הנאום המרגש של הרב דרוקמן מערב ההוקרה לכבודו
מעולם לא ראיתי בעצמי תלמידתו של הרב יהודה. תמיד השתדלתי לחמוק ממנו או לא לבלוט בנוכחותו (דבר שהיה לי קשה מאוד), ואני אפילו לא זוכרת שיעור כלשהו שלמדתי ממנו. אולי כי בעוונותיי ביליתי את רובם בחוץ או בשינה ערבה, כנהוג בגיל הזה.
פעם אחת בלבד אני זוכרת שהגעתי אליו ביוזמתי, אחרי שחברה “בטעות" גילחה לי את הראש לחלוטין. למשך חצי שנה נראיתי כמו פליט חסר בית או לוחם סובייטי חסר רחמים. ניגשתי אליו, מקדימה תרופה למכה, מבקשת לומר לו שאני יודעת שזה לא מראה ראוי לבת אולפנה, שלא חשבתי על זה עד הסוף, שזה לא יחזור על עצמו ושאחבוש כובע עד שיצמח לי השיער. אני לא זוכרת את תגובתו, אבל את המורא שליווה אותי עוד הרבה זמן אחר כך אני כן זוכרת. עד היום.
ובכל זאת, כשהוא חלה פחד גדול עטף אותי. פחד שאין לי הסבר לו מלבד חרדה קיומית ותחושת טלטלה מזעזעת שלא ידעתי שאוכל להרגיש.
חמש שנים אחר כך הייתי כבר סטודנטית, רחוקה מאוד מהאולפנה, גיאוגרפית ונפשית. אבל כשאבא התקשר להודיע לי שהרב יהודה רוזנברג נפטר, מצאתי את עצמי מתמוטטת בבכי שלא פסק עד אחרי ההלוויה.
אני לא יודעת להסביר מה היה טיב הקשר הזה.
לא יודעת לומר בוודאות אם אני מרגישה שהוא היה דמות חשובה עבורי ובאלו תחומים זה השפיע עליי, אם בכלל. אין לי סיפורים אישיים עליו ואני לא מרבה להיזכר בדמותו, מלבד פה ושם כשאני מספרת על הפושטקית הסוררת שהייתי בימי האולפנה האפלים והעליזים.
שוב שישיסטית
ראיתי את הרב חיים דרוקמן מקרוב בפעם הראשונה בימים שקדמו לגירוש מגוש קטיף, כשכיתתּי רגליי מהפגנה להפגנה. הרב ורבנים נוספים נאמו ודיברו בתוקף, עודדו את הנוער והתושבים ונתנו רוח גבית לניסיון הנואש שלנו למנוע את הגזרה בכל דרך.
גם כאשתו של רזיאל פגשתי רבנים גדולים רבים. קיבלתי מהם ברכות, השתתפתי בקבלת פניהם ובגדול הראיתי נוכחות של תלמידה כנהוג במקומות לא מעטים. אף שהיה רב גדול ומכובד לכל הדעות, אל הרב דרוקמן מעולם לא הלכנו. אפילו תמונה שלו אין לנו בבית. בשבילנו הוא לא היה רב כזה. לא אחד שמגיעים לקבל ממנו ברכות, לא אחד שמנשקים את ידו, לא אחד ששומעים כל מילה שיוצאת לו מהפה ומיד מקיימים אותה.
פעם אחת בלבד פגשתי באמת את הרב. זה היה לפני כמעט חמש שנים, ביום שממשלת ישראל התכנסה כדי להכיר בחוות־גלעד כיישוב מן המניין. באותו היום הגיע הרב דרוקמן לחווה, בסיור של רבני החמ"ד. נעמדתי לידו ולראשונה בחיי זכיתי לשמוע אדם שמברך בשם ובמלכות ברכה שטלטלה בי כל נים בנפש. “מציב גבול אלמנה". מילות הברכה האלו נאמרו בפיו בכוונה גדולה, כשעוד לא הצלחתי לבטא בעצמי את המילה הקשה הזו בהקשר אליי.
ביום ההיסטורי ההוא, הרב ראה בברכה הזו תקיעת יתד עמוקה שתקבע את מעמדו של היישוב, ותהפוך אותו ליישוב קבע בקרוב. עמדתי לצידו כשבירך, והרגשתי איך הלב שלי רועד. איך המילים האלו, שלכאורה אינן קשורות לאדמה שרגלינו דורכות עליה ולאבנים שבתי היישוב בנויים בהן, מקבלות משמעות עמוקה של תקומה ובניין הארץ. באופן מפליא ובלתי מוסבר, הן הביאו איתן נחמה.
אני לא יכולה להעיד על עצמי שהכרתי את הרב דרוקמן. גם לא נמניתי עם תלמידותיו הישירות או עם תלמידות בניו ובנותיו. אבל כשאני כותבת את המילים האלה עולות בי הסתייגויות, ואני מבינה תוך כדי כתיבה שבעצם גם אני תלמידתו. גם אם אנסה להרחיק את עצמי מבאי בית מדרשו, בסופו של דבר זהו גם בית המדרש שלי. ככל שאחפש מחוזות נוספים שגדלתי בהם, בסוף כולם שאבו ושואבים מהמקור שהרב שאב ממנו ועמד בראשו.
השבוע, כשהרב דרוקמן נפטר, שוב חשתי את אותה התחושה של השישיסטית שהייתי. כאילו משהו שלא ידעתי על קיומו נקרע ממני בפתאומיות, והשאיר את עורי חשוף כאוב ופגוע. בד בבד עלתה בי תחושת גאווה וזכות, על כך שחייתי בעולם שבו הרב עוד היה חי ופעיל והשפיע מתורתו ומכוחו גם עליי.
בביקור שלו אצלנו לפני חמש שנים, לפני שבירך, הוא אמר שעל אף הקושי ועל אף הציניות והאי אמון שהיה ועודנו בממשלה ההיא ובאלו שאחריה בכל הנוגע להסדרת היישוב, אנחנו מאמינים שהתקומה והבנייה בוא יבואו. ואני מוסיפה ומצטרפת לאמונתו של הרב, שזכה בחייו לכל כך הרבה נבואות שהתגשמו וחלומות שהפכו למציאות, ומתפללת שגם את הנבואה הזו נזכה להגשים. ויהיה זה לכבודו ולעילוי נשמתו של הרב חיים דרוקמן, זכר צדיק לברכה.
