עצומת טייסי המילואים הטרייה – "צו קריאה" בעניין “הרס הדמוקרטיה" – היא מסמך מדכדך; בגלל התוכן ובגלל תכונת העדר שהופגנה בו על ידי יותר מאלף בוגרי מסדרי הכנפיים של חיל האוויר לדורותיו, אבירי הרוח בעבים. אחרי מלחמת ששת הימים פרסמה נעמי שמר שיר הלל לכבודם, “הוא כותב מכתב של אש מגולן ועד ים סוף", אבל המכתב שהם שיגרו השבוע לנשיאת ביהמ"ש העליון ול"צמרת המערכת הציבורית והמשפטית בישראל" (מה זה, בעצם?) אינו עשוי אש, הוא דקלום ילדותי וניסיון להלך אימים.
- השבעת הממשלה: הפגנה בחוץ, שקט יחסי במליאה
- בדרך לפיצוץ? בג"ץ מאותת לקואליציה שיתנגד לחוק דרעי, וזו רק ההתחלה
כמו תלמידי כיתה ט’ באחד משיעורי האזרחות הראשונים, ליקטו טייסינו בדימוס מילות תעמולה ששמעו בחדשות, ורקחו מהם מכתב נרגש ועילג משהו לנמענים מוזרים. “אתם קו ההגנה האחרון", כתבו לנשיאה חיות ולצמרת המסתורית הנ"ל, “אנחנו מתחייבים להמשיך לעמוד לצדכם במאבק על עתידה של המדינה".
מה זאת אומרת להמשיך במאבק? גיחת צילום מעל משרדי השר בן־גביר? מבצע הקש בגג של מצודת זאב? לפי ההתלהבות בשמאל אחרי הדיווח על שיחת כוכבי־נתניהו, כבר אי אפשר לדעת. אהרן ברק דיבר בעבר מפורשות על אפשרות של שיגור טנקים כדי להגן על בית המשפט מפני הממשלה. אהוד ברק דוחק בשופטים להפעיל את עוצבותיהם ואת נשק יום הדין. “אם חיות לא תתעשת, הבג"ץ יגולגל בפח ובנוצות", הוא צייץ השבוע פקודת יום.
ואכן, היא התעשתה. לא עברה יממה מאז מכתב הטייסים ושתי יממות מאז ציוצי ברק, ובג"ץ כבר הוציא צו על תנאי(!) נגד חוק יסוד(!) בן יומו, ואף הועיד לשבוע הבא דיון דחוף בהרכב מורחב, לקראת ביטול החוק באמתלה כזאת או אחרת. שום לקח לא נלמד בהיכל המשפט מתוצאות הבחירות האחרונות, שבמידה רבה נבעו ממאיסת רוב העם ברודנות של חיות ועמיתיה. לו היו השופטים צנועים יותר בדור האחרון, מסתפקים בסמכויות שהוענקו להם על ידי האבות המייסדים ונמנעים מפלישות חוזרות ונשנות למרחבי הרשויות השכנות, לא היו נרקמות בימין תוכניות התגברות עליהם. אבל היצר הפוליטי הביס אותם שוב ושוב. אפילו כעת הם אינם מעכלים את תוצאות הבחירות ומתעקשים לגרור את ישראל להתנגשות פנימית עזה, מתוך תחושה כוזבת שבג"ץ הוא המייצג האמיתי של רצון העם ושל הקוד המוסרי הלאומי. אוזנם קשובה לעצומות שמאל מתוקשרות של טייסים והייטקיסטים יותר מאשר למיליוני בוחרים.
גם השלטון היוצא טרם הפנים את תוצאות הבחירות. הרטוריקה של רוב בכיריו בחודשיים האחרונים ביטאה כפירה בהכרעת אזרחי ישראל. רשמית הוא כיבד אותה, מעשית בז לה, תוך כדי חרחור מדנים פנימי חסר תקדים. קינותיו המרות על הנזק שנגרם לישראל בזירה הבינלאומית בגלל הרכב הממשלה החדשה, חיפו על תרומתו העצומה לגרימת הנזק הזה, באמצעות הסתה ותבהלה בלתי פוסקות. התזה הכוזבת שלו אומרת שציבור הבוחרים מתחרט, ומתגעגע נואשות לממשלה היוצאת.
לפי סקר מעריב מלפני ימים אחדים, הציבור לא מתחרט ולא מתגעגע. הוא שוב מעניק 64 מנדטים לגוש הימין. הצרה היא שאפילו הגוש הזה עצמו טרם הפנים את ממצאי ספירת הקולות במוצאי 1 בנובמבר. מאז ועד השבוע הוא הפגין יהירות שנבעה מחוסר ביטחון עצמי, הסתבך בהכרזות נמהרות, התמסר לכל מראיין פרובוקטיבי, ושילם מקדמות מס גדולות על מהלכים שממילא לא יצליח להגשים בארבע השנים הקרובות. הוא רוצה הכול כאן ועכשיו, והוא גם נהנה מהקטטה. אין בו שלוות הנפש והנדיבות שאמורות לאפיין מנצחים. רק בימים האחרונים, עם פרסום הסכמי הקואליציה וההכנות להשבעת הממשלה, החלה לחלחל אליו חובת האחריות, והוא השתתק קמעה. בשעה טובה. הגיע זמן משילות.
