תופעה חדשה מעסיקה את הציבור החרדי בתקופה האחרונה: מעשי ונדליזם והשחתה המתחוללים בתוך בתי כנסת, על ידי צעירים חסידיים. היעד להתקפות הם מכשירים המכונים "נדרים פלוס" או "קהילות", על שם החברות המפעילות אותן. מדובר במסכים ייעודיים, מעין מכשירי טאבלט, המוצבים בחדרי־משנה בבתי הכנסת או באזור הכניסה לבניין, ומשמשים להנגשת שירותים שונים. עצם חיבורם של המכשירים הללו לאינטרנט עורר את חמתן של קבוצות קיצוניות, והביא לשורת מקרי הרס. בחלק מהמקומות, כך דווח, הוסרו המכשירים מראש כדי למנוע את הנזק, או הוצבו בסמוך להם מצלמות אבטחה.
תחילתם של המכשירים הללו ככלי לתשלום "נדרים ונדבות" שהובטחו לבית הכנסת, ומכאן השם "נדרים פלוס", כלומר תשלום נדרים ושירותים שנוספו עם הזמן. המכשירים מכילים יישומונים ספורים, שבאמצעותם ניתן לתרום למוסדות וארגונים שונים בקהילה. שימושים נוספים הם דיווח על זמני התפילות והשיעורים בבית הכנסת, הגשה מקוונת של מבחני הלכה שמקיימים ארגונים שונים, ואפילו, רחמנא ליצלן, טעינת כרטיסי רב־קו.
כפי שניתן להבין, המכשירים הללו משמשים דווקא את החלקים השמרניים יותר בחברה החרדית, אלה שמתנזרים מגישה לאינטרנט. המסך האלקטרוני בבית הכנסת מקל עליהם בהיבטים מעשיים שונים בעולם שהולך ונעשה דיגיטלי ומקוון, ומסייע לתפקודו הכלכלי של בית הכנסת. "במקום להתרוצץ אחרי המתפללים, לקושש מהם נדבות ולהזכיר להם לשלם את נדריהם כשאין עליהם כסף מזומן או כרטיס אשראי, אני שם קישור בנדרים פלוס, ותוך כמה דקות מגויס הסכום המלא", מתאר גבאי קהילה בבית־שמש.
מחולל המאבק ב"נדרים פלוס" הוא הרב צבי מאיר זילברברג, משפיע חסידי ותיק ומוכר. מדי שנה מקיים הרב זילברברג "אסיפת הצלה", המוקדשת לחיזוק המאבק ב"פגעי הטכנולוגיה", שבעיניו הם איום רוחני ראשון במעלה. בכינוס כזה, שהתקיים לפני כחודשיים בבני־ברק בהשתתפות אלפים, הקדיש הרב זילברברג דברים לסכנה הנשקפת לדעתו ממכשירי הנדרים פלוס. "איננו יכולים להמשיך עם הפרצה הנוראה שיש בתי מדרשים עם 'נדרים פלוס' ו'קהילות' וכדומה", זעק. "מגיעים מכתבים נוראים על מקומות שהצליחו לפרוץ את זה. זה סמארטפון פשוט לכל דבר שהניחו עליו חסימה, וברגע שמורידים החסימה זה סמארטפון פרוץ בלי פילטער, פשוט'ע ייהרג ואל יעבור!".
דברים אלו שימשו השראה למאבק אלים ולניפוץ עשרות מכשירים בבתי כנסת, אם כי יצוין שהרב זילברברג עצמו נזהר מלהטיף לאלימות, והתנער ממנה לאחר מעשה. בדרשתו באותה "אסיפת הצלה" הצהיר: "נביא מהפכה בכלל ישראל, והכל בדרכי נועם, אבל לא להשאיר את המצב כמות שהוא". עם זאת, באתר כיכר השבת נטען בשם אחד מתלמידיו כי "כל החסידים של רבי צבי מאיר יודעים מה רצונו של רבם", ואף צוטט המשפט הבא בשם הרב זילברברג: "ישנם אנשים ששואלים הכיצד נתתי היתר לשבור את המכשירים בבתי הכנסת. ראוי להדגיש שלא נתתי היתר כזה, אך יש לי שאלה אחרת: איך אפשר שלא לשבור?"
לא רק מכשירי נדרים פלוס שימשו מטרה לחיציו של המשפיע הקנאי באותה "אסיפת הצלה". הרב זילברברג, שאינו מהסס לבקר גורמים חזקים בחברה החרדית, תקף את גופי הכשרות המובילים על השימוש שהם עושים באמצעים טכנולוגיים לצורכי פיקוח, עניין שגורם למשגיחי כשרות להחזיק סמארטפון (יצוין כי מדובר במכשיר "מוגן" ומסונן). הוא קרא להפעיל לחץ ציבורי ו"לדרוש מוועדי הכשרות בעוז: איננו רוצים משגיחי כשרות עם סמארטפונ'ס! געוואלד!". אחד מדייני בית הדין של העדה החרדית, הרב שמעון יצחק שלזינגר, שיוחס לו זלזול במאבקיו של הרב זילברברג, ספג בעצמו אלימות פיזית ברחובה של עיר.
"נראה שרצון אבינו שבשמיים"
"רֶבְּ צבי מַאיֶיר", כפי שהוא מכונה, נולד בשנת 1963 למשפחה המשתייכת לחסידות גור, במונסי שבמדינת ניו־יורק, מרכז יהודי וחסידי בולט. בהיותו בן 16 עלה ארצה ולמד בישיבת סלבודקה הליטאית בבני־ברק. מעדויות שונות עולה כי הוא בלט בישיבה כ"מתמיד" קיצוני, הממעט לישון ונמנע מלנסוע באוטובוסים כדי לשמור על טהרת עיניו.
בראשית שנות התשעים החל הרב זילברברג לערוך מדי שבוע "סעודה שלישית" בביתו בירושלים, ולהשמיע באוזני קבוצת אברכים שהתלקטה סביבו דברי התעוררות נלהבים בסגנון חסידי. עם הזמן קהלו הלך וגדל, והאירוע השבועי עבר לבית כנסת בשכונת עזרת תורה בירושלים. עד מהרה הפך ה"שלשידס אצל ר' צבי מאייר" לאבן שואבת עבור קהל חסידי מגוון, שנהר לקחת חלק בתופעה שהייתה חדשה באותם ימים: בעולם חסידי שכולו בנוי על שושלות, קם משפיע נטול ייחוס אדמו"רי ומנהיג מעין "טיש" שבועי. מאז צמחו עוד ועוד משפיעים וקהילות חדשות בעולם החסידי, בסגנונות שונים, אך הרב זילברברג היה אחד הראשונים שבהם, אם לא הראשון. יצוין כי הרב זילברברג ראה את הדגם הזה אצל סבו, הרב גדליהו שור, ראש ישיבת "תורה ודעת" בפלטבוש, ששימש משפיע חסידי בארה"ב.
בהמשך החל הרב זילברברג לשאת דרשות גם בימי שישי כהכנה לשבת, ואלה הועברו בשידור חי למוקדים שונים ברחבי הארץ. כך התרחבה מוטת השפעתו מעבר לקהל החסידי המתגורר בשכונות החרדיות בצפון ירושלים.
את דבריו נושא הרב זילברברג בלהט ובאקסטזה, תוך תנועות נלהבות וקפיצות לגובה. מדי פעם הוא עשוי לעצור את רצף הדברים ולזעוק: "הייליגע טאטע, אבינו שבשמים הקדוש, מיר האבן דיך ליב! טאטע, מיר פרייען זיך מיט די אהבה [אנחנו אוהבים אותך, ושמחים באהבה זו]". או: "אונזער הארץ פלאמט, אונזער הארץ פלאקערט פון אהבת ה' [הלב שלנו לוהט ובוער באהבת ה']". ככלל, מוטיב האש חוזר ונשנה בדבריו. כשהוא מצטט דברים מגדולי החסידות, הוא יתבטא: "צדיקים בערו בעניין זה". למרות ההתלהבות המוחצנת, הרב זילברברג מסדר את מסריו באופן שיטתי, ואף נוהג למספר ולסכם אותם ("דיברנו על שישה יסודות, כעת נדבר על עוד שלשה עניינים").
לוח השנה הוא מרכיב מרכזי בשיחותיו. בכל תאריך הוא מוצא משמעות ותפקיד ייחודי, ולפני כל חג הוא מלהיב את שומעיו סביב תכניו ומסריו של המועד ההמתקרב. על פי אחד משומעיו, "הוא הפך את החסידות התיאורטית למשהו מסודר עם סעיפים והנהגות קונקרטיות, מה אתה אמור לחשוב ולעשות בכל זמן".
מוטיב בולט בשיחותיו הוא הסתמכות נרחבת על תחושותיו ועל האינטואיציה האישית שלו. כך, ביטוי חוזר אצלו הוא "נראה שרצון אבינו שבשמיים שנעשה כך וכך". כשהוא חפץ להדגיש מסר מסוים הוא עשוי לומר: "נראה שרצון אבינו שבשמיים הוא שידגישו כאן חזק מאוד".
לצד הקשר הישיר עם אבינו שבשמיים, הרב זילברברג קשוב לדרישות קהלו ומגיב לציפיותיו. כך למשל, בהקדמה לאחד מכרכי הסדרה "שיחות התחזקות", הכוללת תמלול של דרשותיו, הוא מתייחס באריכות ל"ריבוי גדול של הערות, בקשות ושאלות באופן הכתיבה והדיבור". אחת מאותן הערות הייתה מעין קובלנה על האופי התובעני מאוד של דיבוריו. הוא הפנים אותה, וכעת יש "השתדלות גדול שאף הדיבורים שהם בבחינת דרישה ותביעה יהיו מעורבים בתוך דיבורים של חיזוק ושמחה", כדבריו.
עם הזמן הלכה והתגבשה סביבו קבוצת מעריצים יציבה, שכינתה עצמה "חבורת נחלת יעקב". מדרשן פופולרי הפך הרב זילברברג לסמי־אדמו"ר, מנהיג קהילה של ממש. ככזה הוא הציב לנאמניו רף גבוה של דרישות ובהן לימוד תורה רצוף במשך שעות ללא הפסקה, תפילות ארוכות במיוחד (תפילת שחרית של יום רגיל עשויה להימשך כמה שעות), והנהגות קיצוניות ב"שמירת העיניים", כלומר זהירות מהבטה בנשים. כך למשל, בנסיעות קבוצתיות של חסידיו כדי להתפלל על קברי צדיקים, הם נוהגים להגיף את וילונות האוטובוס.
במסגרת התמסדותם של הרב זילברברג וקהילתו הוקמו בירושלים תלמוד תורה, "ישיבה קטנה" ו"ישיבה גדולה", עבור הדור הצעיר של חסידיו, ולפני כחצי שנה חנכה הקהילה בית מדרש רחב ידיים בירושלים. לקראת האירוע ניסח הרב זילברברג שורה של תקנות קשוחות, שנועדו להפוך את בית הכנסת שלו למעין אקס־טריטוריה, שטח מקודש ומובדל. באי המקום התבקשו שלא לדבר בתוכו שיחות חולין; שפת הלימוד במקום היא יידיש (מי שאינם דוברי השפה מורשים ללמוד בעברית אך מתבקשים לעשות זאת "בשקט"); חל איסור להכניס עלונים מכל סוג; כל מודעה הנתלית בבית הכנסת צריכה לעבור אישור של ועדה רוחנית; ואסור להכניס למבנה לא רק סמארטפונים וטאבלטים, אלא אפילו מחשבים ומצלמות ללא חיבור לאינטרנט. אם בבתי מדרש אחרים, גם חסידיים, ניתן לראות אברכים כותבים את חידושיהם במחשב נייד, בבית המדרש של הרב זילברברג הדבר הוא בבחינת בל ייראה ובל יימצא.
מיהו "סמארטפון איד"
אם בתחילת דרכו כמשפיע התמקד הרב זילברברג בדברי התעוררות ובהצבת תביעות רוחניות במישור של האדם הפרטי, לפני כ־15 שנה הוא החל להביע מסרים ציבוריים ולהפנות את תביעותיו הבלתי מתפשרות לעבר החברה החרדית כולה. היעד המרכזי שאליו כיוון את חיציו הוא "פגעי הטכנולוגיה". בדרשותיו קורא הרב זילברברג לפרישות והתבדלות מוחלטת מהעולם הטכנולוגי, ומדריך הורים להימנע מלאפשר לילד אפילו משחק תמים ומיושן כמו טטריס.
במסגרת זו הקים הרב זילברברג בשנים האחרונות את חבורת "אום אני חומה", שמשתתפיה מתחייבים להתנזר מאינטרנט. החבורה עצמה מחולקת לשמונה קבוצות פנימיות. בדרגה הנמוכה ביותר (!) נמצאים מי שנאלצים להשתמש מחוץ לבית, במחשב עם אינטרנט מסונן בקפדנות, לצורכי פרנסה בלבד ובאישורו של "רב מובהק, שמכיר אותם ואת צרכיהם, ומומחה בענייני הכלים". הדרגה העליונה כוללת את מי שאינם מחזיקים כלל מכשיר טלפון, מכל סוג. שאר דרגות הביניים מתייחסות לרמות שונות של התנזרות מטכנולוגיה. הרב זילברברג עצמו, אגב, משתייך ל"קבוצה ב'", משום שהוא מחזיק בטלפון נייד בסיסי (באחת ההזדמנויות הוא הצטדק והסביר שהטלפון משמש אותו ל"צורכי ציבור"). לעומת זאת, מי שמשתמשים במכשיר טלפון חכם זוכים לכינוי מיוחד בפיו: "סמארטפון איד", יהודי של סמארטפון. אם תרצו, גרסה זילברברגית למונחים כמו "חרדי מודרני" או "חרדי חדש".
המאבק בטכנולוגיה הפך לחלק מרכזי מסדר יומו של הרב זילברברג, ודבריו בנושא מופצים מדי שבוע במסגרת הגיליון שבו מתפרסמות שיחותיו. בדרשותיו משתמש הרב זילברברג בטרמינולוגיה מלחמתית ומיסטית כאחד. הטלפון החכם הוא בעיניו "קליפה שחורה ומרה ששמה סמארטפון", ואת התפשטות הטכנולוגיה הוא משווה לשואה ומתאר אותה כמלחמת עולם שלישית. "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה", הוא זועק (כלשון הפסוק בספר דברים), ומדרבן את שומעיו להיות "גנרלים בוערים".
בדרשותיו בנושא משלב הרב זילברברג סיפורי אימה על מחזיקי "הסמארטפונ'ס" שאיבדו בגללם את כל עולמם הרוחני, ושלחו לו מכתבי תחנונים שיזהיר את הציבור שטרם נפל ברשת. באחד מסיפוריו מובאת תחינתו של אב שנלכד ברשת הסמארטפון, ומבקש שבניו לא יחוסו כלל על כבודו ולא ילמדו ממנו. כך, בדרך סיפורית, מוטמע מסר של פטור מכיבוד הורים בשם המאבק בטכנולוגיה. כאדם פרוש מן העולם ונטול גישה עצמאית למקורות מידע, תפיסת המציאות שלו מתבססת על מכתבי וידוי שהוא מקבל לדבריו, ובהם מעידים הכותבים כיצד הגישה לאינטרנט דרדרה אותם לתהום רוחנית. גם המאבק הנוכחי, טוען הרב זילברברג, יצא לדרך בעקבות "ריבוי של מכתבים שהגיעו השנה על מכשולות שנגרמו על ידי מכשירי נדרים פלוס וקהילות".
הרב זילברברג משווה את המלחמה באינטרנט למאבק חרדי קודם, נגד כניסת מכשירי טלוויזיה לבתים, שנחל הצלחה לדבריו. שאיפתו היא ש"כמו שהציבור החרדי הצליח לטהר עצמו לחלוטין מסכנת הטעלעוויז'ן במאה הקודמת, יצליחו גם עתה למגר את הנסיון הנורא של האינטרנט ושום יהודי חרדי לא יחזיק כלי שיכול להביא מכשול, ויישאר כלל ישראל נקי וטהור". לא רק האינטרנט פסול בעיניו, אלא כל שימוש במחשב: "איננו יכולים שיחייבו את בנותינו ללמוד קאמפיוטער, איננו יכולים שיחייבו אותן להסתכל וללמוד דרך מסכים על הקיר".
עניין נוסף שמטריד את מנוחתו של הרב זילברברג בשנים האחרונות הוא בניית קו הרכבת הקלה ברחוב בר־אילן בירושלים. הכוונה להעביר את הקו באזור החרדי עוררה את התנגדותם של פלגים קיצוניים, בנימוק שהרכבת הקלה תשנה את אופי השכונה. על המתנגדים נמנה גם הרב זילברברג, שקרא לעצרות תפילה לביטול התוכנית. לדבריו, "היות שאבינו שבשמים סיבב שהנני עוסק בענייני בחורים ואברכים הרבה שנים, הנני יודע כמה שאי אפשר לתאר ולשער עד היכן הדברים מגיעים גודל הסכנה שיש בזה". ההפגנות הסוערות ומעשי ההרס שמתקיימים זה זמן בנתיב המיועד לרכבת משבשים את העבודות באופן משמעותי, וגרמו עד כה לנזק המוערך בעשרות מיליוני שקלים.
דריסת רגל לשטן
כדרכם של קנאים קיצוניים, גישתו של הרב זילברברג כוללת קו חתרני ואנטי־ממסדי. לדבריו, הרבנים מיצו את יכולתם לסייע בחזית המאבק נגד אינטרנט והסמארטפונים, וכעת זוהי חובת הציבור להירתם ולהתגייס בעצמו לפעולה. בעולם החרדי, קריאה למלא את החלל שנוצר בעקבות אוזלת ידם של המנהיגים היא אמירה אנרכיסטית ופורצת גדר.
ככלל, הרב זילברברג אינו נמנע מלמתוח ביקורת על המיינסטרים החרדי ואף על חלקיו השמרניים, ולאגף אותם מימין. ביקורתו הנזכרת על משגיחי הכשרות מכוונת כאמור למנהיגי "העדה החרדית", ורבנים שמתירים להשתמש בסמארטפון "מוגן" מוצגים על ידו כמי שנכנעים בלית ברירה לדרישות הציבור. הוא קורא לשומעיו להפעיל לחץ ציבורי חזק על מנהלי המוסדות, ועדי הכשרות, גבאי בית הכנסת וכדומה, שלא לתת דריסת רגל לכלים טכנולוגיים ואף לא לקבל למוסדות החינוך ילדים שההורה שלהם משתמש בטלפון חכם.
המאבק החרדי ב"פגעי הטכנולוגיה" לא הומצא כמובן על ידי הרב זילברברג, והוא מעסיק את כל שכבות המגזר. רבנים חרדים מכל הזרמים רואים בחשיפה לאינטרנט סכנה רוחנית, וקולות מתונים הקוראים לשימוש נכון באינטרנט במקום לשלול אותו לחלוטין, מתמודדים עם דה־לגיטימציה פנימית. עם זאת, נראה כי באופן פרדוקסלי דווקא דבריו החריפים של הרב זילברברג עוררו תגובה הפוכה, ולאחרונה מתחילים להישמע קולות נגד המחוזות הקיצוניים שהמאבק החרדי בטכנולוגיה הגיע אליהם. אנשים מתקשים להבין איזה פגם נמצא במכשיר סליקה תמים שהותקן בפינת בית הכנסת, ותוהים לפשר ההתקפות על מערכת הכשרות של העדה החרדית, שנעזרת באמצעים טכנולוגיים כדי לייעל את עבודת המשגיחים.
המלחמות החדשות עוררו גל של תגובות ציניות בתקשורת החרדית. כך למשל, העיתון "בקהילה" פרסם טור סאטירי המתאר כיצד לחיצה תמימה על מקש התרומה בנדרים פלוס העיפה את הצדיק של בית המדרש היישר למסעדת טריפה בתל־אביב, וכיצד תרסיס של טומאה המופץ ברכבת הקלה בירושלים גורם לחילון בקרב נוסעיה. לסיום קורא הכותב, הסופר מרדכי וינשטוק, לאסור את השימוש בכרטיסי רב־קו, שהרי מכשירי התיקוף מחוברים אף הם לאינטרנט.
"מה משגעים את הציבור על קטנויות כאלה", אומר לנו בכעס איש ציבור חרדי, שבעצמו מזוהה עם המאבק החינוכי בטכנולוגיה. "בואו נעשה בנק בלי מסכים, תור בקופת חולים בלי מסכים, וטלפון נייד בלי מסך. כל המוסיף גורע, זה הורס את הרצינות של המאבקים האמיתיים".
חלק ממעריציו של הרב זילברברג מנסים לרכך את דבריו או להסבירם. "אצל ר' צבי מאיר השאלה של הטכנולוגיה איננה שאלה טכנית בלבד, האם ניתן להגיע לחומרים אסורים בנדרים פלוס או לא", טוען באוזניי אחד מהם. "מבחינתו הכול גבוה יותר. יש פה מלחמת קדושה מול כוחות הטומאה, וכוחות הטומאה מיוצגים באופן כללי בהתחדשויות הטכנולוגיות. טאבלט בתוך בית כנסת הוא דריסת רגל של השטן בתוך מקום קדוש, ובעיניים שלו זה לא פחות חמור משטן שלם בחוץ".
"צריך להבין שהוא פרוש מהעולם באופן קיצוני", מלמד עליו זכות מקורב אחר. "זה אדם שהולך ברחוב בעיניים עצומות ונעזר במלווים. הוא תלוי לחלוטין באנשים הסובבים אותו, וכשהם אומרים לו שיש בעיה של 'קדושה' במשהו, הוא מאבד את שלוות רוחו" (המונח "קדושה" הוא שם הקוד החסידי לאתגרי יצר המין; מ"ל). עם זאת, מקורביו מדגישים שהרב זילברברג מקפיד להפריד בין המערכה הציבורית לאדם הפרטי. לטענתם, "הוא לא ייתן שיפגעו במישהו גם אם הוא 'סמארטפון איד'. גם אנשים שאורחות חייהם שונים ממנו מאוד, יכולים לקיים איתו קשר אישי קרוב".
המעבר האישי והתדמיתי של הרב זילברברג ממשפיע חסידי ומדמות מיסטית ורוחנית ללוחם קנאי שדבריו מעניקים השראה למעשי אלימות, מעורר תהיות וחוסר נוחות בקרב רבים. לפי אחד מתלמידיו, התהליך התרחש בעקבות היקף ההשפעה שצבר, שגרם לו לתחושת מחויבות לפעול בזירה הציבורית. אחרים יציינו את העובדה שבשנים האחרונות קמו לו מתחרים רבים בעולם החסידי. "המשפיעים של השנים האחרונות, כמו ר' מיילך בידרמן, הרבה יותר ידידותיים למשתמש, בלי סגפנות ובלי תובענות בלתי מתפשרת", אומר לי אברך חסידי. לדבריו, ייתכן שהצפיפות בזירת המשפיעים גרמה לרב זילברברג להבליט את ייחודיותו ולחדד את השקפתו הבדלנית.
תהיה הסיבה אשר תהיה, הטרנספורמציה הזו אינה מתקבלת יפה בציבור החסידי הרחב. כמשפיע נהנה הרב זילברברג מסוג של קונצנזוס פנים־מגזרי, נתפס כ"עויבד" (עובד השם) רציני ואותנטי, וזכה להערצה גם בחוגים ליטאיים. בגרסתו הנוכחית והקיצונית הוא סופג התנגדות רבה. בסופו של דבר, העובדה שאיננו אדמו"ר מן המניין מאפשרת לעיתוני המגזר לבקר את מהלכיו, אם כי ללא ציון שמו המפורש, מבלי לחשוש שיאשימו אותם בפגיעה במנהיגי המגזר הרשמיים.
עז א־דין אל־בר־אילן
מעשי ההשחתה כלפי מכשירי "נדרים פלוס" מצטרפים לגל של אלימות קנאית המשבשת זה תקופה את חיי הציבור החרדי. מדובר, בין השאר, בהפגנות נגד סלילת קו הרכבת הקלה, ובהצתת חנויות המוכרות מכשירי טלפון "פסולים" בריכוזים החרדיים. האלימות הפנים־חרדית מאלצת גם את הגורמים המתונים להשמיע קול. העיתון "משפחה" ביקר בחריפות את "גדודי עז־א־דין אל־בר־אילן, ופלוגות המחץ של הנדרים פלוס… שידיהם מלאות דמים". הכותב אריה ארליך, מעורכי העיתון, תיאר באירוניה את מלחמת הקודש האלימה: "פלאי פלאים. שמעתם איזה 'שמוע'ס' (שיחה), התמלאתם אש קודש, ויצאתם לחבל ולהזיק את ממון הציבור בלי שום מצפון ובלי שום אחריות, כמו גדוד מורעל… כאילו מלאך התגלה בחיזיון הלילה לכמה חמומים וגילה להם שרצון אבינו שבשמיים להשחית ולקלקל ולהרוס". הרמזים לכיוונו של הרב זילברברג ברורים.
האלימות מוציאה גינויים גם מהגורמים הקנאיים ביותר. תקיפתו הנזכרת של הדיין הרב שלזינגר הביאה את הראב"ד הישיש של העדה החרדית, הרב משה שטרנבוך, להביע תמיכה אישית בשלזינגר ולתקוף במילים חריפות את ה"רשעים שמציגים עצמם כקנאים".
שיאה החמור ביותר של האלימות עד כה היה פציעתה הקשה של מירל דז'לובסקי, אם לתשעה, מפגיעת פח אשפה בוער שהידרדר לעברה בעת הפגנה שהתקיימה בעקבות מעצרו של אחד ממציתי חנויות הסלולר. האירוע הכה בתדהמה את המגזר ואילץ אף את חברי הכנסת החרדים לגנות את האלימות בקולם.
ברחוב החרדי נמתחת ביקורת קשה נגד האלימות הקנאית, שמופנית כיום אל המגזר פנימה וגובה ממנו מחירים כבדים. המלחמה במכשירי נדרים פלוס נתפסת כחלק מהגל הזה, ומוצגת כאיבוד עשתונות וחציית גבולות.
נראה שהרב זילברברג עצמו מודע לכך שדבריו אינם נופלים על אוזניים קשובות, כפי שאפשר ללמוד מנוסח ה"תפילה" שחיבר למען הצלחת המערכה, ופורסמה בגיליון החיזוק השבועי שלו: "טאטע, טאטע, טאטע! גלוי וידוע לפניך כל החיזוקים למעשה שהוזכרו בשעת האסיפה שהיה בעניני טכנולוגיה שנקרא 'אסיפת הצלה תשפ"ג'… אנא עזור שכל החיזוקים שנדברו שם יהיו מובנים לכולם באופן הנכון".
