נדמה שבישורת האחרונה של המשא ומתן הקואליציוני, שהמפלגות החרדיות שלפו מהבוידעם את כל רשימת המשאלות. הדרישות שלהן השתרעו מתקצוב מלא של מוסדות החינוך החרדיים, דרך חקיקת חוק גיוס עוד לפני הקמת הממשלה, הגדלת תקציבי הישיבות והמלגות לאברכים ומציאת פתרונות דיור למגזר החרדי, ועד קבורת שדה ופתרונות חשמל בשבת לזרמים שנוהגים להחמיר. אין סוגיה חשובה להם שלא עלתה על השולחן, ועוררה זעם ציבורי קדוש מכל הכיוונים.
- גפני וגולדקנופף מתקוטטים, אך המשבר האמיתי של החרדים הוא מול נתניהו
- גפני רוצה להקפיא את הריבית על המשכנתאות, ואפשר לנחש מי יהנה מכך
מה לא אמרו על הממשלה החדשה שקמה כאן אתמול? שהיא הכי קיצונית, הכי גזענית, הכי דתית והכי הומופובית שנראתה כאן. שהיא תהרוס את הדמוקרטית ותהרוס את היהודית, וספק אם תישאר כאן אבן על אבן כשתסיים את ימיה. רק דבר אחד חברי האופוזיציה לא אמרו על הממשלה: שהם מוכנים להיכנס אליה כדי למתן אותה.
שהרי דבר אחד בלבד היה יכול לרסן את הדרישות של המפלגות החרדיות: חלופות. אם הייתה אפשרות לממשלה שונה, המשא ומתן הקואליציוני היה נראה אחרת. אם כל מפלגה הייתה יודעת שבכל רגע אפשר להחליף אותה בשותפה אחרת מהאופוזיציה, זה לבדו היה מעדן את הדרישות ואת אווירת מכירת החיסול. החרדים הרשו לעצמם להגיע עם רשימת קניות בלתי נגמרת, פשוט כי הם יודעים שאין ממשלה בלעדיהם. האופוזיציה טענה שנתניהו מוכר את המדינה לחרדים, אבל סירבה להציע את עצמה כקונה חלופי, והשאירה לחרדים את המונופול.
האופוזיציה לא מעוניינת באמת להציע חלופה אמיתית לקואליציית ימין־חרדים, אף שאפשר להקים בכנסת הנוכחית קואליציית ימין־מרכז ליברלית, שהולמת את ערכי הליכוד ואת קווי המדיניות שלו וגם את הערכים וקווי המדיניות של רבות ממפלגות האופוזיציה. אפילו המצביעים, כששואלים אותם בסקרים, תומכים בכניסתן לממשלה כדי לשלול מבן־גביר ומהחרדים את מעמדם המרכזי כל כך בתוכה. אבל לפיד, גנץ, ליברמן וסער העדיפו לשבת על הגדר ולשגר האשמות על קץ הדמוקרטיה, במקום להיכנס תחת האלונקה. כל אחד מהם טרח רק לחזור ולהדגיש שלעולם, ובשום תרחיש, הוא לא ייכנס לממשלה עם נתניהו.
ספק אם הייתה בישראל אסטרטגיה פוליטית כושלת כמו תנועת "רק לא ביבי". למען המטרה היחידה הזאת, הפלת שלטון נתניהו, אין אידיאל שלא הוקרב ואין ערך שלא הונח בצד: המאבק בכיבוש, שאיפות השוויון, המלחמה בהדתה, המדיניות החברתית והמדינית. אחרי שלוש שנים של סחרור פוליטי וחמש מערכות בחירות, נותרה האופוזיציה עירומה מאידיאולוגיה, החלקים הקיצוניים של הקואליציה הלכו והתחזקו, וגם נתניהו חזר לשלטון, ימני מתמיד.
נתניהו, שתמיד היה שמרן ומתון עד כאב, ושנטה להכניס אל הקואליציות שלו גורמים ממתנים ממרכז ומשמאל המפה, נאלץ כמעט בעל כורחו להקים ממשלת "ימין על מלא", שגם דורשת ממנו להתנהג ככה. מי שמתנגדים אליה יותר מכול הם גם היחידים שיכולים להיאבק בדרישות החרדיות המופרזות לדבריהם, ובדרישות של בן־גביר, שהם רואים בהן קץ הדמוקרטיה ממש. אבל כאמור, הם נותרו עם חד־נס: "רק לא ביבי".
אז הם יכולים לנסות לצבוע את ההתעקשות הזו בצבעים ערכיים ככל שירצו, אבל אין כאן מאבק על אידיאולוגיה אלא על שליטה. לפיד, גנץ, ליברמן וסער אינם מוכנים להיכנס לממשלה עם נתניהו כי כולם שואפים לרשת אותו. זהו מאבק על הבכורה ותו לא. את המחיר, לפחות לשיטתם שלהם, משלמת המדינה כולה.
