עבריין המין עזרא שינברג, אשר השתחרר הבוקר (א') ממאסר, מתכוון להשתלב מחדש בחברה במקום המגורים החדש של משפחתו, קצרין שברמת הגולן. עם צאתו מהכלא הבוקר, מחויך, הוא ציין כי "שילם את חובו לחברה", וכך גם טוענים אחרים, שמתקשים להבין את ההתנגדות לשילובו מחדש בקהילה. 'מה אתם רוצים?', הם שואלים. 'הוא הרי ישב כבר בכלא, נענש, מה עוד אתם רוצים שהוא יעשה כדי שתתנו לו לחזור לחיים נורמליים?'. למרבה השמחה ליהדות יש בנושא הזה תשובה מאוד פשוטה: חזרה בתשובה. היהדות איננה תומכת בענישה נצחית לחוטאים, וכמו הקב"ה, גם אנו כחברה מצווים לפתוח את הלב ואת השער "לדופקי בתשובה". אלא שלתשובה ישנם כמה תנאים שחייבים לעמוד בהם. בלעדיהם זו איננה תשובה.
- עם רבע מיליון עוקבים וקשרים בעולם הנוצרי, הרב יוסף גרמון קידם את העברת שגרירות ארצו לירושלים
- בעקבות ההצבעה באו"ם: הממשלה תקדם צעדים נגד הרש"פ כפי שנכתב בהסכם הקואליציוני?
- "יש לילות שלמים שאני בוכה על התהילה שלא תהיה לי": דין דין אביב פותחת את הלב
הנשר הגדול, הרמב"ם, ריכז בספר דעות – ראשון ספרי הי"ד החזקה, את הלכות תשובה, אותן קיבץ מכל ספרות התורה שבעל פה שעד ימיו. בהלכות אלו מלמד אותנו הרמב"ם כמה יסודות בענייני התשובה. הראשון החשוב לענייננו הוא הווידוי, כלומר ההודאה המלאה בחטא לפרטי פרטים. "וצריך לפרוט החטא", מדגיש הרמב"ם ומבהיר בכל שלא די להגיד, "לא הייתי בסדר, נהגתי שלא כשורה". החוטא חייב להכיר באופן מלא בחטא שעשה, ולהודות בכך "בשפתיו". מי שמנסה לצמצם את החטא שעשה, להקטין את משמעותו, להסביר למה בעצם זה לא בדיוק מה שאומרים – זו איננה חזרה בתשובה.
היסוד השני המשמעותי לענייננו מופיע בהלכה המפורסמת על שלבי התשובה, "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". עבריינות מין היא רצדיביסטית באופייה. עברייני מין נוטים לשוב ולפשוע בשיעורים גבוהים מאוד, ודאי כאשר מדובר במי שפשעו באופן שאיננו חד פעמי. גם עבריין מין שמאוד רוצה באופן הכן והאמתי ביותר לחזור בתשובה, איננו מסוגל כנראה להבטיח שלא ישוב לפשוע ללא עזרה חיצונית. כדי שעבריין מין יוכל להגיע לדרגה של "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", הוא חייב להיות מטופל ונתון בפיקוח טיפולי וקהילתי הדוק מאוד. העובדה שמאן דהוא "שילם את חובו לחברה" לא הופכת אותו לפחות מסוכן בעתיד, ולכן אין בה די כדי להעיד על חזרה בתשובה.
וכאן מגיע היסוד השלישי, והקריטי ביותר לענייננו כנראה: "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחבירו… אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו". אין תשובה על עבירות שבין אדם לחברון בלי פיצוי מלא למי שנפגע, וריצוי מעומק הלב. מכתבי התנצלות פומביים, שנועדו בעיקר לעיניהם של צדדים שלישיים כמו אנשי ציבור וועדות השחרורים, אין בהם תשובה. מי שכדי לקבל ממנו פיצוי נאלצות הנפגעות לתבוע אותו בבית משפט אזרחי – לא באמת חזר בתשובה. הפוגע הוא זה שצריך לרדוף אחרי הנפגע על מנת שזה יסכים לקבל ממנו את מלא הפיצוי על הנזקים שגרם. בשום פנים ואופן לא ההיפך.
שלושת היסודות הללו נכונים תמיד, בכל מקרה של עבריין מין שמעוניין לחזור בתשובה, להשתקם ולחזור לחיים נורמליים בחברה. שינברג איננו שונה לא לטובה ולא לרעה, מלבד ההיבט של כוח הנזק שכבר הוכח שהוא אוחז בידיו. למרבה הצער שינברג מעולם לא הודה בפה מלא בפשעים האיומים שביצע, ובוודאי שלא פיצה מיוזמתו את הנשים שנפגעו ממנו ולא פעל לרצות אותן. אכן, יתכן שכל עוד התנהל ההליך הפלילי בעניינו הוא עשה זאת בעצת עורכי דינו. אולם, גם עצם הבחירה לנהל הליך פלילי באופן שבו הדבר נעשה הייתה בעייתית מאוד בהיבט של החזרה בתשובה.
בוודאי שלאחר שהסתיימו ההליכים יכול היה שינברג לפעול לפצות את הקורבנות, בלי לגרור אותן לשם כך לבתי משפט, ובוודאי שיכול היה לפעול על מנת לרצות אותן. חוסר הנכונות להודות, והפגיעה החוזרת בקורבנות סביב ההליכים המשפטיים, מעידים כאלף עדים שלא מדובר בחוזר בתשובה. היעדר פיקוח קהילתי אפקטיבי עלול גם לגרום לכך שהוא ינצל את כישוריו על מנת לשוב לסורו. במצב כזה החברה לא רק שאיננה צריכה לקבל חזרה את שינברג לשורותיה אלא בדיוק להפך. חובה עליה להמשיך ולהוקיע אותו עד שישוב מדרכו הרעה.
