עם פרסום ההסכמים הקואליציוניים התברר שעל אף נחישותה של מפלגת הציונות הדתית להביא לביטול סעיף הנכד בחוק השבות, נוסח ההסכם עמום ואינו כולל התחייבות ברורה בנושא. 64 שנים לאחר פרוץ פולמוס מיהו יהודי, נראה שהנושא עודנו נפיץ וההכרעות בו קשות.
לכאורה, סעיף הנכד אינו קשור לשאלת מיהו יהודי אלא למדיניות ההגירה, אולם מי שמכיר את המצב בתפוצות יודע שהנושא סבוך יותר. בזרמים אחדים בעם היהודי מקובל לראות גם בבנים לאב יהודי בלבד חלק מהעם היהודי. סעיף הנכד בחוק השבות מעניק את התחושה שגם מדינת ישראל מכירה בכך ש"יהודים מאב" משתייכים לקולקטיב היהודי, אף שאינם מוכרים כיהודים ממש. עוצמתה של מדינת ישראל ומרכזיותה בעולם היהודי גורמים לכך שההכרה הזו, אף שהיא סמלית בעיקרה, משמעותית מאוד לקהילות הללו.
באופן אבסורדי מעט, הקהילה שמייחסת לסעיף הנכד את המשמעות הסמלית הרבה ביותר, הקהילה היהודית-ליברלית בצפון אמריקה, עושה בו את השימוש המעשי המועט ביותר. מספר העולים ממדינות הרווחה נמוך, ורובם ככולם שומרי מצוות שמוגדרים כיהודים בכל מקרה. ביטול סעיף הנכד לא ימנע את עלייתם של "הנכדים" מצפון אמריקה, משום שהם אינם עולים ממילא. מי שעושים בסעיף הנכד שימוש מעשי מאוד הם בעיקר עולים ממדינות בריה"מ לשעבר, חלקם מתוך רצון להגר לישראל שנחשבת למדינת רווחה מערבית, וחלקם האחר (כ־40 אחוז, לפי תחקיר "המקור") מונעים בעיקר מרצון להחזיק בדרכון הישראלי, שנחשק יחסית בעולם. בקרב העולים מהמדינות הללו, שיעור המגיעים לישראל מתוקף סעיף הנכד הוא גבוה. לא מדובר רק בנכדים ליהודים אלא גם בבני זוגם ובילדיהם, כך שסעיף הנכד הפך למעשה לסעיף הנין.
האם אפשר למצוא דרך לעצור את השיטפון בלי לפגוע בקשר עם יהודי התפוצות? זו השאלה שתונח בתוך חודשים ספורים לפתחה של הקואליציה. לפחות לפי ההסכם הקואליציוני היא תידרש להכריע בה עוד לפני תקציב 2023.
