לא צריך להיות חוקר תקשורת מסור כדי לזהות את השינוי שהפרידה מממשלת השינוי חוללה במה שנקרא "התקשורת". למעשה נדרשת מידה נאה של ניתוק מצריכת "התקשורת" כדי שלא להבחין בכך. כל מקבץ רנדומלי של כותרות מכל "כלי תקשורת" – ותכף נסביר את ההקפדה על הקפת המילה הזאת בגרשיים – יצייר תמונה חד משמעית של קדרות, חששות ואימה, בעוד שכל מי שזוכר את דיווחי ה"תקשורת" במהלך השנה האחרונה, יודע בוודאות שה"תקשורת" יודעת גם יודעת לצייר ציורים אחרים לגמרי כשהיא חפצה בכך.
דוגמאות? מי שעדין קורא עיתונים יודע, ומי שברוך השם כבר לא – יתקשה להאמין.
העיתונים הכלכליים, בעיקר כלכליסט, הפגיזו בכותרות על העלות הכבדה של המגזר החרדי שנודעה להם לפתע, בניסיון שקוף, ובעיקר מאוחר מדי, ליצור תבהלה ואפילו סלידה על סף השנאה מהשותפים הקואליציוניים של נתניהו. אבל "הארץ" עקף אותם בהליכה כשגייס בצו 8 חגיגי את הסופר דוד גרוסמן, שנכנס לנעליו של עמוס עוז המנוח כבכיר חותמי עצומות אנשי הרוח של המחנה, כדי לכתוב טור קינה מיוחד לרגל השבעת הממשלה החדשה. הטור פורסם בכותרת הראשית של העיתון תחת תמונה מזרת אימים של נתניהו בפרופיל על רקע שחור וכותרת בת מילה אחת: "כאוס".
אל תהיה קישוט: שש עצות לשר החדש שנכנס זה עתה למשרד
בדרך למשילות הימין צריך ללמוד לא להתרגש מסערות תקשורתיות מזויפות
שופטי בג"ץ איששו את חשיפותיה של אילה חסון – והתקשורת דוממת
"בחסות מהלך חוקי הוחדרו לדמוקרטיה השבירה במזרח התיכון זרעים של תוהו ובוהו. נתניהו עלול לגלות שאת הקטסטרופה לא ניתן יהיה לבטל או לאלף" הדהדה כותרת המשנה. טוב, אחרי שה"תקשורת" שחקה את האיומים על "מות הדמוקרטיה" ו"קץ הדמוקרטיה" עד דק, נוצר צורך במקצוען מילים מהשורה הראשונה כדי לאתר מילים מפחידות חדשות. "כאוס" באמת עוד לא היה לנו אם אינני טועה.
על חלקן של תכניות התחקירים במהפך ה"תקשורת" שלנו מרינה לקינה ומששון ליגון ומאייטמים מרגשים לתחקירים על שחיתות כבר הרחיב כאן ידידי כאח לי יותם זמרי. גם "מכתבי המחאה" השונים (פרופסורים מודאגים, קציני שריון מודאגים וכן הלאה) ושאר הריטואלים השמאלנים המסורתיים שבו לפרוח. אבל את מלא ההיקף של המטמורפוזה התקשורתית יוכל לאמוד רק מי שזוכר את הסיקור הפוליטי בעידן ההיסטורי הקודם כלומר לפני שנה וחצי עת הושבעה פה הממשלה שאפילו ויקיפדיה קוראת לה באופן הכי אובייקטיבי "ממשלת השינוי".
ובכן, מכיוון ששנה וחצי הם נצח נצחים במונחי עידן הטיקטוק, אזכיר לכם מה הלך פה. כותרות האתרים נמלאו דיווחים על אופיים של השרים החדשים כפי שהוא משתקף בנסיעות ברכבת כאחד האדם, בחריצותם וביחסם האנושי לעובדי משרדם. "מצלמת הפפראצי שלנו נתקלה בשרת התחבורה", מסר אייטם אפייני בטמקא, "שיצאה מהרכב במיוחד כדי לרכוש מיץ תפוזים לנהג שלה. כשהיא מברכת את העוברים ושבים שהתרגשו לראותה". כן זה ציטוט אמיתי. והיו אלף כאלה.
דיווחים רבים הדגישו את שיתוף הפעולה בינהם.וגישתם העניינית. לגמרי במקרה היו אלה המסרים של חברי הקואליציה עצמם בכל ראיון וציוץ מזדמן. וזאת הסיבה לגרשיים סביב המילה "תקשורת" בטור הזה. ערוצי הפרסומת של מפלגות השמאל מרכז זוכים כאן כבר שנות דור לכינוי היומרני הזה. זהות המסרים ההדוקה בין נציגי מחנה השמאל שמשרתים אותו ברגע נתון בכנסת לאלה שבאותו רגע עובדים בשבילו בעיתון, הופכת את הכינוי "תקשורת" ליומרני וריק מתוכן. מדובר במגפון של מחנה פוליטי מסוים, הולך ומצטמק.
"בנט לא מפגין זאת כלפי חוץ, אבל הוא מתמוגג מהדרך בה מתנהלת הממשלה בראשותו", הייתה אחת הכותרות הזכורות של בן כספית, שהתחרה ביוסי ורטר מהארץ מי ינפיק כותרת יותר מחמיאה לבנט. כל נאום של חבר בממשלה היה "מטורף", כל מינוי "מבריק". "פשוט אבא, מרענן לגמרי" היה הכיתוב שהצמיד אטילה שומפלבי (מעין וריאציה סאטירית של בן כספית) לצילום של נפתלי בנט עם בנו (סיקור שגרתי ליחסי רה"מ עם בנו, מה לא?).
באווירה תקשורתית סמיכה ומתקתקה כזאת, כבר לא הופתענו לראות בטלוויזיה, פחות מחודש אחר השבעת הממשלה, את הכותרת הבלתי נשכחת "בנט הציל תוכי- פקחי עיריית רעננה הוזעקו לבית רה"מ לסייע לעוף הפצוע". האם זה היה השיא? השיא שמור למר פרס ישראל לחוסר מודעות, המוח – אם אפשר לקרוא לו ככה – מאחורי ממשלת בנט, הלא הוא י.לפיד שצייץ באותו חודש יולי קסום את הציוץ הבא:
