יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אברהם אליצור

כותב ועורך באתר מקור ראשון

פרשת ישראל פריי: כששלטון החוק הופך לדרך לפתור בעיות נימוס

אנשי ימין שצהלו על מעצרו של ישראל פריי, מכשירים רדיפה משטרתית גם אחרי כותבים מהצד שלהם

הסתה, לפי ויקיפדיה, היא "ניסיון לשכנע אדם או קבוצת בני אדם לבצע מעשה שלילי, בדרך כלל פשע". על ההגדרה הזו יחלקו כנראה מיליוני טוקבקיסטים וצייצנים, שמתייגים אוטומטית כ"הסתה" כל ביקורת על הקבוצה שלהם – נשים, ערבים, מתנחלים, חרדים או שמאלנים; אבל ממשטרת ישראל אנחנו מצפים לקצת יותר.

כשהמשטרה מזמנת מישהו לחקירה באשמת הסתה, היא צריכה להסביר את מי בדיוק הוא הסית, ומהי ההשלכה המעשית האפשרית של ההסתה. לצורך העניין, שייח' שמשבח שאהידים עלול בהחלט להשפיע על מאזיניו לקום ולעשות מעשה, אבל פובליציסט חסידי שיכתוב מאמר ביידיש המעודד את תושבי סין להתקומם נגד המשטר ויקרא להם לטבוח בכל חברי התנועה הקומוניסטית, כנראה לא נכלל בקטגוריה.

ישראל פריי, ספק עיתונאי ספק טרול, נעצר השבוע לאחר שסירב חמש פעמים להתייצב לחקירת משטרה בעקבות ציוץ שבו כינה מחבל "גיבור", והוסיף שבעולם מתוקן הוא היה מקבל מדליה. בין קוראי העיתון הזה אין כנראה מי שיחלוק על כך שזו אמירה מחפירה ומקוממת, אפילו מכוערת. אבל הפצת ג'יפה מילולית אינה עבירה פלילית, וספק אם מישהו חושב שאי־שם בשכם או בחברון יושב נער מוסלמי קיצוני שעוקב אחרי ישראל פריי בטוויטר, ובעקבות דבריו מתמלא מוטיבציה לקום ולהיות ראוי אף הוא למדליה.

אפשר לשאול כיצד על המשטרה לנהוג באזרח שמסרב חמש פעמים להתייצב לחקירה, והתשובה היא שהמשטרה כלל לא הייתה צריכה לזמן אותו לחקירה מלכתחילה. מה בכלל יהיה באותה "חקירה", אחרי שישאלו את פריי אם אכן פרסם את הציוץ והוא יגיד שכן? יאמרו לו להתבייש, לעמוד בפינה ולשטוף את המקלדת במים ובסבון?

חשוב לומר: אנשי ימין שצהלו השבוע על מעצרו של  פריי, מכשירים בדיעבד רדיפה משטרתית כזו גם אחרי כותבים מהצד שלהם. הצייצנית איילת לאש כבר זומנה כמה פעמים לחקירות שבהן הציגו לה את ציוציה ברשתות החברתיות, וניסו להלך עליה אימים כדי שתפסיק לדווח על טרור ערבי. גם ח"כ לשעבר מיכאל בן־ארי סיפר שהוזמן לחקירה בהקשר דומה. אז אפשר לחגוג את הסימטריה, אבל עדיף לדאוג שהמשטרה תעסוק בדברים חשובים יותר מאנשים שמדברים לא יפה.

כל זה מתחבר לאינפלציה של תביעות הדיבה והאיומים בהן. מדי פעם מוגשת תביעה מוצדקת נגד עיתונאי שפרסם שקרים במסווה של דיווח או פרשנות, אבל בדרך כלל מדובר בעלבונות שמוטחים מצד לצד במהלך ויכוח. אדם מכנה את זולתו "שקרן", "גזען" או "תומך טרור", ומיד סופג איום בתביעה, אף שכל קורא בעל שכל ישר יודע שלא מדובר בקביעה עובדתית אלא בעלבון פשוט מהסוג שכולנו מכירים עוד מהגן. כשתביעות כאלה מגיעות לבית המשפט נוצר מופע אבסורדי מרהיב, שבו שני הצדדים מנסים להוכיח אם לעלבון שחוו יש בסיס. לא רחוק היום שבו אדם יכונה בטוויטר "חמור" ויביא לבית המשפט מומחה לזואולוגיה, כדי להוכיח הוצאת שם רע.

המשותף לתביעות הדיבה ולפרשת ישראל פריי הוא הניסיון להשתמש במערכות אכיפת החוק כדי לפתור בעיות של נימוס. נדמה שאיבדנו קצת את היכולת להתמודד בכוחות עצמנו עם גסי רוח בלתי מזיקים, ואנחנו תמיד הולכים לגננת שתפתור לנו את הבעיה. יש כל כך הרבה דרכים אחרות להתמודד עם אדם שמתבטא בבוטות: אפשר להתווכח איתו, לא כדי לשנות את דעתו שלו אלא כדי לחזק את דעת שאר הגולשים; אפשר להגחיך אותו או לדבר אליו בגסות בחזרה; במקרי קיצון אפשר גם ללחוץ על מקום העבודה שלו שימתן את הניסוחים שלו; ואפשרות נוספת, הטובה ביותר במקרים של אנשים שנהנים לעורר סערות: פשוט להתעלם ממנו ולחסום אותו.

לעומת כל אלה, המשמעות המיידית של מעצר פריי היא ניצחונו. מעכשיו הוא כבר לא פרובוקטור שנהנה לדחוף אצבעות לעיניים של כל מי שמימין לו (99 אחוזים מאוכלוסיית המדינה); עכשיו הוא לוחם חופש, שנרדף בידי הרשויות האכזריות. האם זה באמת ימנע את ההתבטאות הבוטה הבאה שלו? או של עמיתיו בשמאל הקיצוני? ספק גדול.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.