אני שומרת את הטור הזה במחשב וקוראת לקובץ באינסטינקטיביות: 'הרב עזרא שיינברג', ואז מורידה את המילה: 'הרב'. אבל הפוך על הפוך להשמיט את התואר ולכתוב: 'עזרא שיינברג', הופך אותו קרוב מדי, עזרא, כאילו הוא חבר שלי מהפלמ"ח. אני חושבת שאולי כן צריך להשאיר 'הרב'. התואר גם מרחיק אותו מלהיות סתם שם של אדם שיכל להיות לי באיזו קבוצת וואטסאפ, ובעיקר, הקטע החמור בסיפור הזה שהוא אכן היה הרב. הרי סתם עזרא שיינברג שפוגע בנשים, כמה עזרא איכה בשוקא? כמה סתם אנשים יש שפוגעים בנשים? הרבה. אבל 'הרב' זה לא שם של מקצוע או תואר כבוד, זו הצורה שהוא הצליח לפגוע בנשים נהדרות ובבני משפחותיהן, האמצעי. זה כמו שג'ודואיסט יתן מכת מוות למישהו, הוא מצליח לתת את המכה ככה בגלל שהוא ג'ודואיסט.
בבוקר שחרורו של שיינברג מהכלא אני שואלת ברצינות, בלי ציניות בכלל. האם יש איזה מתכון לא מפוצח, איזו דרך הישר, שמי שפגע בפגיעה מינית יכול ללכת על פיה ולהגיד בסוף "זה מאחורי"? דרך שיש בה תשובה שלימה שהציבור יכול למדוד אותה?
אולי חלק מהמתכון הוא לא לחייך למצלמות? אולי אתה צריך יועצים שיגידו לך: "לא לחייך, גם אם זה אינסטינקט שלך. לא לחייך, זה משדר ניצחון וחוסר אמפתיה, הדבר האחרון שאתה צריך". אולי גלות? אף אחד בארץ לא רוצה שתגור לידו, גם לא תושבי קצרין, זה המשמעות של נידוי בקהילה, זה שלמדת ולימדת עליו שהתרחש בקהילות יהודיות אי שם לפני 200 שנה. רק הפעם זה לא סיפור על איזה יהודי בפולין או באיזמיר שגזרו עליו נידוי. זה עליך, וככה זה נראה, לא יעמדו לידך בתור בסופר, לא יעלו אותך לתורה, לא יחייכו אליך ברחוב. מי שיצליח, יש אינסטינקט כזה, לחייך. אולי חלק ממתכון התשובה הוא לא להגיד "שילמתי את חובי" כי העובדה שנענשת בכלא אולי הכאיבה לך אבל לא ריפאה את מי שפגעת בה. מה זה עוזר לה? קצת נותן לה תחושת נקמה שזו חוויה מרגיעה, אוקי, זה נחמד, אבל זה לא משקם את כל מה שנהרס. איך בכלל עושים תשובה על מעגלים רחבים שנהרסו? בוכים המון המון? מבטיחים לאלוהים ואדם שלא יעשו יותר? שואלת באמת.
אני חושבת שאנשים מגיבים בחומרה רבה ולא מוכנים לקבל את עזרא שיינברג כשכן מן המניין כי השרשרת הארוכה מדי של "רבנים פוגעים" כבר התחילה לעלות לציבור 'עד לכאן'. הפגיעה מצליחה להרוס לא רק לנפגעות הספציפיות את החיים, לבני הזוג שלהן, למשפחות, אלא להרוס לכולם. כשעוד רב ועוד רב כזה נחשף זה שומט את השטיח מתחת לרגלי ציבור דתי לאומי עצום. אנחנו מתחילים להטיל ספק באמונת חכמים, אנחנו מתחילים לחשוד בראשי הישיבות שהבנים שלנו לומדים בהן, במורים שלהם, מפחדים מראשי ואף ראשות אולפנות, משבתות סמינריון, מייעוץ אצל רב. 'רבנים שפוגעים' מפוררים את תחושת החוסן של חלק מהציבור וגם אנשים שאינם קשורים באופן ישיר לשיינברג וקהילתו מרגישים את העומס ואת הנזק שמתחיל להצטבר.
מה שכן, אולי הזמן כבר בשל לגבש חוסן שייבנה מדברים נוספים, מה הם יהיו? כנראה שנגלה אותם מתוך השבר והמשך העמידה המשמעותית מול פוגעים.
