אם המדינה והצבא לא ישנו את מדיניות הפעלת כוחות המילואים, את ניהול כוח האדם, את התגמול של המשרתים ואת המשימות שמשרתי המילואים נדרשים לבצע, הכשירות המבצעית של הכוחות תפחת בתוך זמן קצר, כמות המשרתים במילואים בכלל והמשרתים ביחידות המתמרנות בפרט תצנח והמוטיבציה של המשרתים להמשיך ולבצע את המשימות המוטלות עליהם תישחק.
אין ספק שבתרחיש כזה עתודת המילואים שאנו מסתמכים עלייה בשגרה ובחרום לא תוכל לבצע את יעודה. מדיניות הביטחון של המדינה תאלץ להשתנות לגמרי. אם פעמוני האזעקה לא יתחילו לצלצל מוקדם וברור מספיק באוזניהם של קובעי המדיניות, אנחנו עלולים לגלות את המציאות העגומה שנקלענו אליה רק בדיעבד ולאחר אסון.
המתנדב הנדיר
האלוף במילואים אבי זמיר אמר כי "למרות הסדקים, בשירות החובה עדיין מתקיים "צבא העם". היבטים רבים של "צבא העם" בשירות המילואים כמעט ולא מתקיימים, מעבר למרכיב האישי וההתנדבותי". אחוז משרתי המילואים במדינת ישראל כיום נמוך מבעבר. לפי הערכות העדכניות כ-6 אחוזים מהאוכלוסייה משרתים במילואים ורק כ-1.5 אחוזים מהאוכלוסייה הם אנשי מילואים פעילים המשרתים למעלה מעשרים ימים במצטבר בכל שלוש שנים. הסיבות יכולות להיות פטור גורף לצעירים כבר בשחרור משירות סדיר, סגירת חטיבות וגדודי מילואים וירידה במוטיבציה. כיוון ששיעור המשרתים במילואים מקרב האוכלוסייה הכללית הוא כה נמוך, הציבור הכללי טועה לא פעם במחשבה שאם כל כך מעט משרתים במילואים אולי בכלל אין צורך במערך הזה. למעשה, מערך המילואים מהווה כ-70 אחוזים מסדר הכוחות של צה"ל, בלעדיו אין היתכנות שהצבא הסדיר יוכל לשמור על שגרת הביטחון השוטף, על שגרת האימונים ובוודאי שלא יתאפשר לצבא לנהל מלחמה כוללת וגם לשמור על הגבולות ועל איו"ש.
הירידה במספר משרתי המילואים פוגעת במשרתים ביותר מרובד אחד. הנטל עליהם גדל והם נאלצים לשרת יותר ימים בשנה. בנוסף, בעבר, ליחידות המילואים הייתה גמישות בניהול כוח האדם ואילו כיום בכל פעם שיחידה נקראת לשרת היא חייבת לגייס אחוזים גבוהים יותר מחייליה כדי לעמוד במשימה.
כמו כן, למשרת המילואים נהיה קשה להצדיק כלפי עצמו את השירות במערך המילואים כאשר רובם המוחלט של הסובבים אותו אינם נדרשים לכך, לא כל שכן, שקשה להצדיק זאת אל מול המשפחה והמעסיקים שנושאים בנטל רב בתקופות ההיעדרות, שלפעמים גם מגיעות ללא הכנה ובצווי חירום.
מחיר השירות
למשרת שכן החליט לארוז את החפצים האישיים שלו, ללכת למספר ימים הרחק מהבית, לנסות לאתגר כל פעם מחדש את גופו כאילו היה נער בשנות העשרה המאוחרת ולהשאיר את הקריירה, העסק והמשפחה בהמתנה, כאילו שום דבר לא יזוז עד שהוא יחזור, חשוב לדעת שכמו שהוא השאיר הכל ולא נתן לשיקולים הזרים להפריע לו כך גם הצבא שקרא לו לדגל יכבד אותו ויתנהג אליו בצורה הראויה.
לצה"ל הגדול קשה לעשות את ההבחנה בין מערך הסדיר למערך המילואים. לא פעם יחידת מילואים שמגיעה לבסיס אימונים מתבקשת להפריש חיילים שיעשו תורנות מטבח ושמירות להגנת המחנה. כן, קראתם נכון: תורן מטבח והגנת המחנה. הבחור עזב עסק, משפחה, וקריירה כדי "לבזבז" את היום בתורנות מטבח. הרושם שנוצר מכך הוא שהצבא לא מבין את המחיר אותו משלם משרת המילואים.
התגמול זה לא הכל, אבל זה הבסיס
כיום, מעבר לפיצוי על הפסד ימי העבודה, משרת המילואים מקבל תגמולים סמליים בלבד: הנחה קטנה בארנונה, הנחה במועדון צרכנים וימי הוקרה. גם אם חלקם של משרתי המילואים באוכלוסייה היה גדול יותר, אין לכך שום הצדקה. השכר שאדם מקבל עבור עבודה שבחר בה ושנמשכת לרוב מעט יותר מ-8 שעות ביום, אינו יכול לפצות על יום של שירות מילואים. אם יום מילואים היה דומה ליום עבודה אזי משרת מילואים היה צריך לקבל שכר על כ-18 שעות ביממה (ועוד 6 שעות שינה). בנוסף, משרת המילואים מורחק מביתו, ונאלץ להתמודד עם חוסר נוחות פיזי. כמו כן, על משרת מילואים בעל משפחה המעמסה כבדה פי כמה, בת הזוג נשארת לשאת בעול גידול הילדים ותחזוקת הבית לבד ובדרך כלל תוך כדי המשך העבודה במקום העבודה שלה. כיצד התגמול העלוב יכול להיות פיצוי עבור מעמסה כזו?
במעגל הנוסף סביב משרתי המילואים ישנו גם את המעסיק שנדרש פעמים רבות להסתדר ללא העובד במשך שבוע או יותר של אימון, או במשך כמעט חודש של היעדרות בעת תעסוקה מבצעית ולעיתים אף לזמנים ארוכים יותר וללא התראה מוקדמת בעיתות חרום. איך אפשר להעלות על הדעת שבעל עסק או חברה יכול להסתדר ללא עובד חיוני למשך זמנים ממושכים כאלו מבלי לספוג הפסדים?
השינויים הנדרשים
הדברים נכתבים מתוך הוקרה רבה למשרתי המילואים ומתוך הבנה שחלק עיקרי מבניין הכח של הצבא הוא מערך המילואים, בלעדיו מדיניות הביטחון של המדינה לא תוכל להתקיים כלל. על מנת שמערך המילואים יוכל לשמור על ייעודו הוא חייב לעבור רפורמה דחופה. נראה שקובעי המדיניות לא עשו הערכה אמתית של מצב מערך המילואים, תוך התייעצות עם הדרגים הנמוכים ביותר של משרתי המילואים, הלוחמים והמשקי"ם שמלעשה מהווים את רוב הכוח.
אפשר לחשוב על כמה שינויים נדרשים:
1. הגדלת מספר משרתי המילואים: כמעט כל משוחרר צריך להיות משובץ למילואים. הדבר יועיל כלכלית, מבצעית וחברתית. גיוס נרחב של צעירים יקצר את משך השירות עבור כלל משרתי המילואים כיוון שמספר רב יותר של צעירים יוכל לתפוס את מקומם של המשרתים המבוגרים יותר. מניסיוננו, זה גם ברור שהשרות בגילאים מבוגרים יותר קשה הרבה יותר במסגרת המשפחתית והתעסוקתית. המשפחות גדולות יותר ונטל הילדים רב ולרוב בגילאים אלו העובד כבר בעל אחריות כבדה יותר בחברה בה הוא מועסק בתפקיד מפתח או ניהולי. בהיבט החברתי הדבר יסייע ללכידות החברתית כיוון שחלק גדול יותר מהאוכלוסייה ישרת במילואים לזמן קצר יותר ובכך הדבר ידמה לשירות הסדיר הנהוג כיום. בהיבט הכלכלי, הורדת גיל משרת המילואים הממוצע אף יסייע בכך שהוא ישית מחיר נמוך יותר למדינה בעבור כל יום מילואים. ככל שגיל המשרת הממוצע ירד, גם התשלום עבור ימי המילואים יפחת כיוון שבגילים נמוכים יותר המשכורת הממוצעת במשק נמוכה יותר. יתרון נוסף שיפור מבצעי הנובע מכושר גופני ומקצועי שנשמר בצורה פשוטה יותר בגילים צעירים.
2. יחס הולם: צורת היחס בהיבט של ציוד, ניהול הזמן והן בהיבט של התאמת המשימות עבור מסגרת מילואים חייבת לעלות רמה. ציוד משרתי המילואים חייב להיות ברמה גבוה ביותר לפחות כמו זה של מערך הסדיר אם לא יותר, "יחס גורר יחס".
עלות הזמן של מסגרת מילואים הוא המרכיב העיקרי בתקציב מערך המילואים, כל יום של גדוד מילואים עולה כ-300,000 ש"ח (400 חיילים כפול 750 ש"ח ממוצע ליום), מה שאומר שלא ניתן לבזבז אפילו דקה אחת וצריך לבנות מערך שיינצל את הזמן ביעילות או להעביר אימונים, ככל שמתאפשר, למסגרות אזרחיות שיעילות יותר. בנוסף, כל משימה שניתן לבצע ע"י אזרחים או כוחות סדירים שאינם לוחמים לא כדאי לבצע ע"י לוחמים במערך המילואים.
3. תגמול משמעותי לכל המשפחה: התגמול חייב להשתנות, בשלב הראשון לפחות ברכיב הכספי כך שהמסגרת האישית והמשפחתית תפוצה עבור כל הקושי שכרוך בשירות המילואים למשרת עצמו וגם למשפחה.
4. תגמול משמעותי למעסיק: המדינה צריכה לפצות את המעסיק על הפגיעה שהוא סופג בהעדרות של העובד למשך זמנים ממושכים. אפשרות אחת היא הפחתת מס בצורה פרוגרסיבית – עבור כל עובד המשרת במילואים באותה שנה, יפוצה המעסיק בקיזוז מס במדרגות עולות ככל שמשך השירות ארוך יותר.
