הקיפאון הפוליטי בישראל התחולל כתוצאה של מספר אירועים שהתרחשו יחדיו – 1,400 הקולות שחסרו לבנט ושקד במועד א', המעבר של אביגדור ליברמן למחנה השמאל שלקח יחד אתו את מרבית הקול הרוסי, כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, מגפת הקורונה, הגנרלים שהתאחדו עם יש עתיד, מצב בטחוני טוב שנמשך לאורך זמן ואיפשר להעלות לסדר היום נושאים אזרחיים ועוד.
- "אומר לי בדואי: 'עם הרחם של האישה הערבית והדמוקרטיה שלכם – אני מנצח'. והוא צודק"
- "יש לילות שלמים שאני בוכה על התהילה שלא תהיה לי": דין דין אביב פותחת את הלב
גם סיומו של הקיפאון הפוליטי התרחש כתוצאה מצבר אירועים שספק אם יחזור על עצמו בעתיד – אובדן המנדטים במגזר הערבי כתוצאה מהתפרקות הרשימה המשותפת, הכישלון של מרץ לעבור את אחוז החסימה, אובדן הרסן של השמאל שהתבטא במינוי חובבני של יועצת משפטית והפסדים בבג"ץ, כפיה חילונית (למשל החמץ בפסח שבפועל הביא להפלת הממשלה) וכרסום הנרטיב "בני האור ובני החושך" (או כוחות האופל) שהשמאל עמל זמן רב כל כך לבנות.
הממשלה הנוכחית שזה עתה קמה, לא זכתה אפילו ל-100 שניות חסד מתקשורת המיינסטרים, אך ההרכב הדי הומוגני שלה יחד עם פוטנציאל העריקה של חברי כנסת ממחנה הרל"ב עשוי להעניק לה את היכולת למלא את ימיה, או לפחות להגיע די קרוב לשם.
כעת, במקביל להתבססות בשלטון ומימושה של תפיסת העולם שלשמה נבחרו, חייבות מפלגות הימין ובראשן הליכוד לבנות תכנית עבודה מסודרת לקראת הבחירות הבאות. הימין איבד את השלטון והטראומה חייבת לשבת לכולנו טוב טוב בראש. אז איך נערכים כבר עכשיו אל הבחירות הבאות?
המגזר הערבי
הימין וגם חלק לא מבוטל מהמרכז-שמאל לא מעוניינים שתוצאות הבחירות יהיו תלויות שוב במעבר אחוז החסימה של מפלגות ששוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. חייבים לומר ביושר – לו המגזר הערבי היה מממש את מלוא פוטנציאל ההצבעה שלו בבחירות האחרונות, ספק אם היינו חוגגים כעת את הקמתה של ממשלת הימין.
התלות של הימין באחוזי ההצבעה במגזר הערבי היא פרמטר מדאיג, בעיקר משום שבעוד 4 שנים, אחרי 4 שנות ממשלת ימין, סביר שלראשי המפלגות הערביות יהיה קל יותר להוציא את המצביעים שלהם אל הקלפי. הראשון שהבין זאת ופעל בנושא היה לא אחר מבנימין נתניהו, עם קמפיין "אבו יאיר". כעת, כשהגה השלטון שוב בידיו, נתניהו חייב לבנות גשר אל הציבור הערבי שכיוון ההצבעה שלו ייקבע סביב הסוגיות הכלכליות -אזרחיות ולא סביב הסוגיה הפלסטינית.
סקרים שנערכו לפני הבחירות הצביעו על כך שקרוב למחצית מערביי ישראל מעוניינים בכך שמפלגה ערבית תיקח חלק בכל קואליציה שתקום. בתוך הציבור הזה נמצא קהל פוטנציאלי שכלפיו צריכות מפלגות הימין לבצע עבודה משולבת – לא רק העברת תקציבים, אלא גם וידוא שהם אכן יגיעו ליעדם וצביעה ברורה שלהם בצבעי הממשלה החדשה.
הימין מוכרח לטפח מנהיגות ערבית שתפעל מעל הראש של אחמד טיבי, עודה ומנסור עבאס, מנהיגות שתשתף פעולה עם הרצון של הימין הישראלי להעניק חיים של רווחה כלכלית לכל אזרח שנאמן למדינה. מנהיגות שתשתתף בניסיון (ונקווה שגם בהצלחה) להפחית את ממדי הפשיעה במגזר הערבי ושתשמש גשר בין האזרח הערבי למפלגות הימין.
ישנם שני נתונים מעודדים שעשויים להוות יריית פתיחה של המשימה האסטרטגית הזאת – העברת התקציבים למגזר הערבי שעליה מתעקש נתניהו (ולא, לא העברה בלתי מבוקרת, לא העברת כספים לחברות שמאחוריהן עומד החמאס, אלא העברה מבוקרת וחכמה שהכתובת שלה היא האזרח ולא העסקן) והמחויבות של השר לביטחון לאומי לפעול נגד הפשיעה במגזר.
כפי שידע נתניהו לפעול מעל ערוצי התקשורת ולהגיע לקהל הבוחרים שלו דרך הרשתות החברתיות, הוא חייב לפעול כך גם במגזר הערבי – מעכשיו.
בסופו של דבר השילוב בין ניסיון אמתי וכנה לפעול למען המגזר הערבי הנאמן למדינה, טיפוח מנהיגות ערבית מתונה, עבודת שטח ועבודה ברשתות החברתיות – תתורגם לקולות בקלפי. קולות אלו יפעלו לשני הכיוונים: הגדלה ישירה של כמות הקולות במחנה הימין והגדלת הסיכוי ששוב אחת מהמפלגות הערביות לא תעבור את אחוז החסימה (בהנחה ולפחות אחת מהן תמשיך לרוץ לבדה).
ישראל ביתנו
קהל הבוחרים של אביגדור ליברמן קשה מאוד לניתוח, ובכל זאת, ניתן לומר שהוא מורכב מעולים חדשים יחסית מבוגרים ומבוחרים חרדופובים – כאלה שבאמת מעוניינים לשלוח את החרדים במריצה אל המזבלה הקרובה.
כאן עשוי ליברמן, אם לא יפרוש, להיתקל במספר קשיים: ראשית, צפויה לו תחרות עזה עם יאיר לפיד שינסה לחזק את ה"בייס" שלו אל מול הממשלה החדשה ולהוביל את המחנה החילוני. לפיד, שנאלץ למתן את אמירותיו בשנה האחרונה, מתוך תקווה (די הזויה) שהדבר יוביל לחיבור קואליציוני עם החרדים, יחזור כנראה אל המקורות האידיאולוגיים שבנו את כוחו האלקטורלי וינסה לבסס את יש עתיד כאלטרנטיבה היחידה לממשלת ימין-חרדים.
שנית, הדמוגרפיה עושה את שלה. נאחל לכולם חייב טובים וארוכים, אך סביר להניח שבכל זאת, עד הבחירות הבאות, ימשיך הגרעין האלקטורלי של יוצאי ברה"מ לשעבר לפחות כתוצאה מתמותה טבעית.
בהינתן שני הפרמטרים האלה, הימין חייב לפעול כלפי המגזר הרוסי בכל הכלים. הסנטימנט הטבעי של יוצאי ברה"מ הוא סנטימנט ימני, ובדיוק כמו במגזר הערבי – זליגה של עשרות אלפי קולות בודדים מישראל ביתנו לליכוד ולימין יכולה לחזק את הימין באופן ישיר. בנוסף היא יכולה לסמן את הסוף של מפלגת העולים האחרונה ושל המפלגה שבאופן אקטיבי התניעה את המשבר הפוליטי בישראל.
הרבה דברים עשויים להתרחש עד הבחירות הבאות, בעיקר במציאות הישראלית הכל כך לא צפויה, אך בין כל הדברים שלא ניתן לחזות, חובה לפעול במישורים הברורים והפשוטים כל כך. הדמוגרפיה תמשיך להגדיל את כוחם של ערביי ישראל והימין לא יוכל להשלים עם כך שבאופן אוטומטי קרוב ל-100 אחוזים מקולות המצביעים הערביים בפועל יצטרפו למפלגות השמאל.
ישנם גם שינויים דמוגרפיים שיפעלו לטובת הימין. סביר להניח שבעוד 4 שנים, תרשום יהדות התורה את המנדט השמיני שלה וכנראה שגם הגרעין החרדי של ש"ס יתחזק. לצד כל אלה חייב הימין והעומד בראשו להוציא אל הפועל כבר עכשיו את תכנית העבודה ל-2027 כדי שלא ניגרר שוב לממשלת שמאל שקמה משילוב בין סיבות טכניות להפרה ליבתית של הבטחת בחירות.
