רבים שאלו השבוע, בצדק: מה היה סוד מנהיגותו של הרב חיים דרוקמן ז"ל? הוא לא היה הדמות התורנית הבולטת ביותר בציונות הדתית, לא בלמדנות ולא בפסיקת הלכה. הוא גם לא היה אינטלקטואל בולט. כל הסיפורים שסופרו עליו השבוע מעידים על שתי התכונות שהביאו למעמדו: מסירות ואהבה. מסירות אין קץ לכל תלמיד, וגם לכל אדם שנזקק לעצתו או לעזרתו, ואהבה עצומה שהפגין כלפי כל אדם, גם ליריבים אידיאולוגיים.
- "מישהו במנהל האזרחי מנסה לחנך את הממשלה החדשה דרך הרס ביצהר כעת"
- סידור עבודה: כך הפך משרד ראש הממשלה למקום מפלט לפוליטיקאים
לטעמי, האהבה הזו הולידה גם את השגיאות הגדולות בביוגרפיה שלו – ההתעלמות מעבירות המין של שניים מבכירי רבני המגזר, ראש ישיבת נתיב מאיר הרב זאב קופלוביץ', והרב מוטי אלון. האהבה התמימה שחש כלפי הסובבים אותו הפריעה לו מן הסתם להאמין תחילה בעצם הטענות נגדם, וגם אחרי שהאמין, התקשה לפגוע במערכת החינוכית שהייתה יקרה לו כל כך. הדברים לא נועדו להצדיק את מעשיו. אלה עוולות חמורות. אבל הם מסבירים מדוע גם מי שלא יכולים להשלים עם עוולות נוראות בתחומים האלה, לא אמורים לשפוט את הרב דרוקמן רק לפיהן.
יש משהו סמלי במותו של הרב דרוקמן בדיוק בשבוע השבעתה של אחת הממשלות השנויות במחלוקת בתולדות ישראל, אחרי ממשלות אוסלו וההתנתקות. הסיבות לביקורת על הממשלה הנכנסת רבות וטובות. היא מפרקת סדרי שלטון ותיקים, בתחום הערכי ובתחום המנהלי. היא מפצלת את משרד הביטחון, החיוני במשרדי הממשלה, בין שני שרים. היא מפקידה את משטרת ישראל בידי שר בעל עבר בריוני, ומעניקה לו שליטה ישירה, מנותקת מהמשטרה, במשמר הגבול. היא יוזמת חקיקה שתאפשר להפלות צרכנים מסוגים שונים. היא הופכת רפורמה נדרשת במערכת היחסים בין רשויות השלטון לתבשיל שאין לנו מושג איזו תוצאה נקבל בסיום הכנתו. ובמקום לקדם את השתלבותם של החרדים במערכות התעסוקה וההשכלה היא מעצימה את בדלנותם, בדרכים שעלולות לסכן את עצם קיומה הכלכלי של ישראל.
במדיניות הזו חשוב וחיוני להיאבק. אבל חשוב לא פחות גם לחשוב על דרכי המאבק. השיח הרעיל והשונא של כל המחנות בישראל הוא שהביא אותנו לנקודה הרעה הזו. לא קשה למצוא ים של ביטויים נוראים מצד אנשי שמאל חילונים כלפי הציונות הדתית והמחנה החרדי, בדיוק כפי שאפשר לצטט ים של ביטויים נגדיים. אם השיח ימשיך להיות רעיל ושונא, הוא יביא שוב להקצנה נגדית, שתביא לעוד סבב של הקצנה נגדית, וחוזר חלילה, עד לפיצוץ הבלתי נמנע.
יתר על כן: בין מצביעי המפלגות השותפות בממשלה, רבים אינם מרוצים מחלק גדול מהצעדים הבעייתיים הללו, גם אם לא מכולם. גישה שלילית גורפת נגד הממשלה, או המגזרים המרכיבים אותה, רק תגרום לציפוף שורות מסוכן. יש לשאוף להפריד בין המתונים והקיצונים גם בקרב תומכי הקואליציה. את זה אפשר לעשות רק כשהביקורת מכוונת לצעדים עצמם, לא למגזרים שהם מייצגים.
הרגע הדרמטי ביותר בחייו הציבוריים של הרב דרוקמן, ובביוגרפיה הקולקטיבית של הציונות הדתית כולה (לפחות עד היום), היה הלילה שבו התכנסו רבבות צעירים בכפר-מימון, במטרה לשבור את הסגר הצבאי שהוטל על גוש קטיף ולסכל את הפינוי. כוחות צבא צרו על גדרות היישוב, ואילו ניסו הצעירים לפרוץ את הגדרות, ייתכן שהיה פורץ עימות שלעומתו אפילו אירועי אלטלנה היו מתגמדים, ומדינת ישראל כבר לא הייתה אותה המדינה.
מבחינת מפגיני כפר־מימון ומנהיגיהם, העקירה מגוש קטיף הייתה כואבת ומחריבת ערכים לא פחות מזו שחווים כעת המתקוממים נגד הממשלה החדשה, ואני ביניהם. אבל ברגע האמת הם, והרב דרוקמן בראשם, ידעו לעצור ולזכור שעצם קיומה של מדינת ישראל חשוב יותר מהאידיאולוגיה הספציפית שהם נאבקים בשמה.
אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו גם מדינה אחרת. את המאבק נגד מדיניות הממשלה החדשה צריך לנהל לא רק כדי לסמן וי על עצם קיום המאבק, אלא כדי לגייס כמה שיותר כוחות בין תומכי הממשלה. והוא צריך להתנהל לא רק במשקפי ההווה, אלא גם במשקפי ההיסטוריונים העתידיים, שישאלו עד כמה כל הצדדים עשו מאמץ שהמאבקים הגדולים ביניהם לא יגרמו לחורבן.
