המראה הזה, של אישה מבוגרת וחסרת אונים עומדת מול מכונה סוררת, לא עזב אותי. מה דפוק בעולם שלנו? מה לא בסדר איתנו, אם אנחנו לא מסוגלים להכיל שתי דקות של עיכוב בחיים
המראה הזה, של אישה מבוגרת וחסרת אונים עומדת מול מכונה סוררת, לא עזב אותי. מה דפוק בעולם שלנו? חשבתי לעצמי. מה לא בסדר איתנו, אם אנחנו לא מסוגלים להכיל שתי דקות של עיכוב בחיים.
בבית הכנסת אפשר ממש למפות אנשים לפי רף הסבלנות שלהם. קחו למשל את השיעור שאחרי התפילה. הציפייה היא שאדם ידבר סך מסוים של דקות ולא יאריך בהן, כי כולם ממהרים לאנשהו. לאן בדיוק? לא ברור. זה הרי ערב שבת. לאיש מאיתנו אין באמת תוכניות הרות גורל בשעות הקרובות. אבל אם מעביר השיעור יאריך דקה מעבר למה שמצופה ממנו, המתפללים כבר ישמיעו קול צקצוק, כאילו הוא הבעיה, ולא העובדה שאין להם יכולת לשבת יותר מעשר דקות בלי לעשות פרצופים.
ככל שהעולם נעשה מהיר יותר, כך מידת הסבלנות לאלו שלא מדביקים את הקצב יורדת. כל מי שקצת איטי, כל מי שקצת יסודי, כל מי שמתייחס ברצינות למטלותיו ולא מוכן לחפף, מיד מוגדר כטרחן ומעייף. הצקצוקים מכתיבים לנו את הקצב. הם תובעים מאיתנו לא להתעכב ולא לעכב.
אחד הסיפורים הפחות מוכרים ששמעתי על הרבי מלובביץ' מספר על ניצולת שואה בשם מרגרט שהגיעה לביקור בווינה, והתבקשה על ידי הרב לבקר יהודי מתבולל בשם ד"ר ויקטור פרנקל ולמסור לו שהוא מפציר בו להישאר חזק ולהמשיך את עבודתו בהחלטיות גמורה. פרנקל היה קולגה צעיר של פרויד ואדלר, אבל תפיסותיו אתגרו את תפיסותיהם וכל נאמני פרויד לעגו לו. בעוד ההשקפה שלהם הייתה שאנשים מוּנעים מתוך צרכים פיזיים של סיפוק עונג, פרנקל סבר אחרת. הוא פיתח את רעיונותיו בתקופת שהותו במחנה ההשמדה, כשראה כיצד אנשים מצליחים לשמור על תפיסה חיובית אפילו שם. זמן קצר לאחר הפגישה עם מרגרט ספרו "האדם מחפש משמעות" תורגם לאנגלית והפך לרב־מכר. לימים סיפר שבאותה תקופה היה על סף ייאוש ושקל לוותר, אבל המסר שקיבל מהרב נתן לו כוחות להמשיך.
נפלא לגלות שאבי שיטת הלוגותרפיה נזקק בעצמו לזריקת חוסן כדי להוציא את התיאוריה שלו לפועל. פרנקל ניסה להבין את הדרך שבה אנשים מתמודדים עם סבל, וגילה בעצמו את כוחותיו. "הדרך שבה אנשים נשאו את סבלם הייתה הישג נפשי אמיתי", כתב פרנקל, "את החירות הרוחנית הזו אי אפשר לשלול מהאדם, והיא שנותנת משמעות ותכלית לחיים".
ד"ר תמר אלרם, מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים, סיפרה השבוע בפוסט פייסבוק על יום שבו הכול השתבש לה – פנצ'ר, ביקור במוסך, גיחה לאיטליז – ואיך כל עיכוב כזה זימן לה אנשים שסיפרו לה על חוויות טובות שעברו בבית החולים וכמה השיחות האלה מילאו את ליבה.
החיים מספקים לנו רגעי סבל קטנים כגדולים. אינספור חוויות של עיכוב ואי־נוחות. ויש משהו כמעט רוחני ביכולת לשהות ברגעי ההמתנה האלו ולהפיק משהו מהם. אין רגע מיותר בחיים, מלמד אותנו פרנקל, יש רק רגעים שאנחנו לא מצליחים לתפוס את העוצמה שלהם.
הפקק בחניון המשיך להתארך. הצופרים הפליאו ברעשם. מישהו הלך להביא לאישה המבוגרת מים. הושבנו אותה על המדרכה והרגענו אותה, עד שהגיע עובד של החניון ופתח את השער לרווחה. כולם נכנסו למכוניות והפקק השתחרר. כל הרכבים שהיו מאחוריה וצפרו במשך דקות ארוכות קיבלו בזכות האישה הזאת חניה חינם.
