פתאום קם חנן בבוקר ומגלה שהוא שייך למגזר. הוא מרגיש כי הוא עם, הוא רוצה ללכת, להתפתח, לעשות דברים שלא עשה קודם, אבל המגזר תובע עליו זכויות יוצרים. "אל תשכח מאיפה באת", הם אומרים לו. "אל תתבלבל. הרי גדלת בערוגות שלנו, בישיבות שלנו, בחינוך שלנו, אז למה גברים ונשים רוקדים עכשיו יחד בקליפים שלך? אנחנו לא אישרנו את זה!"
באיחור של כמה שנים, הניכוס המגזרי לא דילג על מי שנחשב לאחד מגדולי הזמרים בישראל. לא יעזרו לו הקיסריות שמילא בכוחות עצמו, גם לא הבחירה לזמר השנה במצעדים – אנשים במגזר הדתי ימשיכו לתבוע עליו בעלות, כי זה מה שאנשים מסוימים במגזר הדתי יודעים לעשות לכל מי שקצת לומד לעוף – הם מקצצים לו את הכנפיים, מסכמים אותו בוויקיפדיה ומכריזים – "הוא משלנו, והוא שלנו".
- אלא בי: חנן בן־ארי מכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת מהבית של ההורים
- חלק מתופעה מוזיקלית: מה עומד מאחורי הצלחתם של ישי ריבו וחנן בן-ארי
- עתידה של מדינת ישראל תלוי בשאלה איזו דרך תבחר הציונות הדתית
"ראיתי שם בחור כמוני, ירא שמים, עומד מול כל הזרם ורוצה להיות קדוש ונורמלי", כתב לו אחד המגיבים. "עכשיו אני יודע שטעיתי. כל החלום הגדול של דתיים לאומיים להשתלב בתעשיית הבידור צריך להישאל מחדש". "מצטער, אחי", כתב לו הרב יוני לביא, "אבל לא זו היהדות שאתה ואני גדלנו עליה. קיבלנו משמים דרך חיים מדהימה שמורכבת מערכים וכללי יישום ברורים".
התביעה הזאת לא נולדה היום. זו מערכת ציפיות שהתפתחה לה במהלך השנים, ועל פיה כל יוצר דתי שקצת מצליח לקלוע לטעם הציבורי חייב לשבט שלו בבני עקיבא דין וחשבון. כשחנוך דאום התחיל לכתוב בידיעות אחרונות דתיים שאלו אותו למה הוא משתמש בטורים שלו במילים גסות. כאילו הטור הזה מסובסד על ידי מוסדות הרב קוק או משהו, ולא מתפרסם בזכות כשרונו חלילה.
הנה חדשות מרעישות: חנן בן ארי דתי, אבל הוא לא חייב להיות דתי כמוכם. זכותו להיות דתי לייט, זכותו גם להיות לא דתי בכלל אם מתחשק לו, ואם הקליפים שלו אינם לטעמו של קהל מסוים עומדת לו הזכות לבחור לא לקנות כרטיסים להופעות שלו. אבל לצפות שהאומנות שלו תתאים ברמה של אחד לאחד לערכים שלכם? באיזה עולם אתם חיים?
אי אפשר שלא להצביע על צביעות מסוימת מצד אותם אנשים, שמגייסים עכשיו את טיעוני "צרם לי בעין". בספרייה שלהם יכולים לשבת ספרים של גרוסמן ועמוס עוז וזה לא צורם להם בעין. סביר להניח שאין להם בעיה לשמוע שירים של אריק איינשטיין, ולא מעניין אותם מה הוא עשה ב"מציצים". גם אין להם בעיה ללכת לקולנוע ולהעביר יד על העיניים כשהסרט שבאו לצפות בו דוחף להם סצנה של נשיקה. אף אחד מהם גם לא מתלונן על הדוגמניות הלא צנועות של רשתות האופנה שהם קונים בהם בלי סוף. אבל שחנן בן ארי, אחד משלהם, ייתן לנשים וגברים לרקוד יחד בקליפ? זה כבר יותר מדי. ילדים נושאים אליו עיניים. שלא יסבך אותנו עם החינוך.
קצת סדר בערכים: חנן בן ארי לא אחראי על החינוך של הילדים שלכם, אתם אחראים עליו. ואם אמן דתי מסוים לא פועל באופן שתואם את תפיסת העולם שלכם, זכותכם לפעול באופן פרטי כפי שאתם רואים לנכון. אבל לבקש ממנו להתאים את האומנות שלו לעולם הערכים שלכם, זה בערך כמו שהציבור החילוני ידרוש עכשיו מאביתר בנאי לחזור לשיר את "מתי נתנשק".
תסתכלו לעצמכם טוב טוב בלבן של העיניים ותשאלו את עצמכם – הוא חייב לנו את הדת שלו, או שהוא חייב לנו את האומנות שלו?
התשובה די ברורה – חנן בן ארי לא חייב לכם שום דבר.
