יום ראשון הוא היום של הלימוד להכתבה באנגלית. אני מודע לכך שיש אפליקציה ייעודית שעוזרת להתכונן להכתבות בלי צורך בעוזר חיצוני, אבל בן השמונה ואני מעדיפים את השיטה הישנה, וכבר ביום ראשון בבוקר אנחנו מתחילים לתרגל בנסיעה את המילים לקראת ההכתבה שתתקיים למחרת. ובערב אנחנו מתיישבים על המיטה, אני קורא בקול את המילים, והוא מביט בי בריכוז, מצמצם לרגע את עיניו ואז כותב באותיות גדולות במחברת. השבוע קראתי מן הרשימה את המילה family, ואחרי ניסיון או שניים הוא הצליח להשתלט עליה. זו מילה חשובה, המילה family, אבל פתאום נזכרתי שבהכתבה האחרונה של המתבגרת ראיתי את המילה familiar. ותהיתי: למה בעצם צריך לחכות חמש שנים, מכיתה ד' עד ט', כדי להוסיף למילה הזו שתי אותיות?
המילה הבאה בהכתבה הייתה notebook. בדקתי, ומתברר שהוא יודע מה זה book, אבל אין לו שמץ של מושג מה זה note. אני מניח שעם זה מחכים לכיתה ז'. וזה כל כך חבל בעיניי. כי אם כבר מלמדים אותו עכשיו לכתוב את המילה chair, ואת man הוא מכיר כבר מזמן, אז למה לא להסביר כבר איך הופכים אותן ל־chairman? ואם היינו רוצים להגדיל קצת ראש, אז כשלימדנו אותו את המילה capitol יכולנו לקשור אותה ל־captain ול־chapter ול־cheff. או לכל הפחות ל־cap ול־capital. ואני לא מדבר על הקישור המתוחכם יותר בין cap וחברותיה למילה head על שלל נגזרותיה.
עד היום אני זוכר את מספר הטלפון של החותן שלי באמצעות תמונה ויזואלית שבה הוא עומד ומפעיל בהתלהבות גמ"ח מפוחים
לא מדובר רק באנגלית כמובן. בשיעורי גמרא לימדו אותנו שלפעמים האותיות צ' וט' מתחלפות במעבר בין עברית לארמית ולפעמים לא. כך למשל "ציפורן" תהפוך ל"טופרא", בשעה ש"ציפור" תישאר "ציפר". אבל אף אחד אף פעם לא הסביר למה זה לפעמים ככה ולפעמים ככה. ולא סיפר לנו שהאות צ' בעברית מסמנת בעצם שני עיצורים שונים לגמרי, שבעבר גם נשמעו אחרת (כמו שקורה עם האות C באנגלית). אחד משני העיצורים נכתב גם בארמית כ־צ', ואילו השני נכתב כ־ט'. וכשאנחנו שרים "אל ארץ צבי" אנחנו לא מתכוונים לחיה הארצישראלית שמתחילה בסוג אחד של צ' והתרגום שלה לארמית הוא טביא, אלא למילה שונה לחלוטין שפירושה רצון או חשק ונותרת גם בארמית עם השורש צב"י.
כשהייתי נער השקעתי שעות ארוכות ב"סוד הזיכרון המצוין" של ערן כ"ץ, שיאן גינס בזיכרון לטווח קצר, מתוך תקווה שגם אני, כמוהו, אצליח לשנן בלי מאמץ 500 ספרות אקראיות או לפחות לזכור בקווים כלליים מה היה בדף היומי של אתמול. העצה העיקרית של כ"ץ היא להמציא סיפורים דמיוניים ולהעניק משמעות למספרי טלפון כדי לזכור אותם טוב יותר. עד היום, בעקבותיו, אני זוכר את מספר הטלפון של החותן שלי באמצעות תמונה ויזואלית שבה הוא עומד ומפעיל בהתלהבות גמ"ח מפוחים. אבל כשמדובר בלימוד שפה, אין צורך להמציא. כל מילה היא קצה קרחון של סיפור מרתק, מלא משמעויות ודקויות. הקשר בין בילוש ובלשנות הוא לא רק סמנטי.
זהו לא רק סיפור של למידה וזיכרון אלא של עצם התפיסה של שפה, כל שפה, כמארג של סימנים ומשמעויות השלובים אלו באלו ואפשר לתפוס אותם כמכלול. הרב קוק נאבק על זה בכל כוחו בהקשר של לימודי הלכה, מתוך תפיסה "שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת". ואפשר לראות בשיעורי ההלכה בבתי הספר איך רשימות המכולת המפורטות שנהגנו לשנן מתוך "שמירת שבת כהלכתה" מתחלפות בלימוד של כללים ועקרונות על בסיס "פניני הלכה" או "הלכה ממקורה".
קן רובינסון מראה יפה, בסדרת הרצאות טד ששברו שיאי צפייה, איך בתי הספר המודרניים נבנו בדמות דיוקנה של המהפכה התעשייתית. ובאמת, לפועל בפס ייצור דחוף יותר לדעת את הפרטים הספציפיים הכי שימושיים, בשעה שהעקרונות והכללים הם סוג של מותרות. אבל עולם חינוכי שיש בו אורך נשימה, שהוא הישרדותי פחות, יכול לבקש לימוד אחר. לימוד של תורה שלמה, מאוחדת, שאינה עשויה קרעים־קרעים.
