בישיבתה הראשונה של הממשלה בישר נתניהו על "ארבע מטרות עיקריות" שלה. זה אירוע משמעותי, משום שכידוע, החיים הפוליטיים גוזרים על כל ממשלה לפעול מהר, והחיים המנהליים מחייבים לפעול באופן מסודר. מכיוון שכך, מה שלא נקבע בבירור כיעד בימיה הראשונים של ממשלה, כולל הקצאת משאבים וטווח זמן להגשמתו, עובר לרוב מתחום המעשים לאזור הדמדומים של תעמולה. לכן כשנתניהו מציג את היעדים ומדגיש ש"נעשה זאת כי אנחנו ממשלה אחודה", הוא מסמן לשרים ולמתבוננים מבחוץ את עיקרי הפעילות הממשלתית הצפויה לנו.
- סמוטריץ', קרעי ומלכיאלי – באתם לנהל מדינה, לא שטעטל
- "בא לי להגיד למערכת: תתעוררו על עצמכם, אתם מאבדים את הילדים האלה"
- ארץ נהדרת חזרה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב
המטרה הראשונה שהציב נתניהו ידועה לכול: "לבלום את איראן. זו שאלה קיומית. אנחנו קודם כול דואגים לקיום ולביטחון". למען האמת, שאלת בלימת איראן היא סוגיה לא פשוטה בתולדות ממשלי נתניהו. זאת משום שכאשר הייתה אפשרות ריאלית לתקוף את מתקני הגרעין, לפני יותר מעשור, הצליחו אנשי ממשל ופוליטיקאים ישראלים, במעורבות אמריקנית נמרצת, לסכל זאת.
משהוחמצה רכבת התקיפה העצמאית, נותרו בעיקר האמריקנים בעלי יכולות משמעותיות לסיכול תוכנית הגרעין. אלא שהממשל הדמוקרטי הנוכחי רואה את הסוגיה האיראנית באופן הפוך מישראל. מבחינתו לאיראן יש פוטנציאל להיות, כדברי אובמה בזמנו, "מעצמה אזורית מוצלחת מאוד". אפילו המהומות הקשות באיראן זוכות להתעלמות אמריקנית. המשמעות היא שישראל ממתינה בסוגיה זו לבחירות 2024, בתקווה שמשם תבוא הישועה.
נתניהו לא התייחס לפלסטינים ולריבונות ביו"ש, ולא בכדי. בסדר עדיפויותיו הוא רמז שיהיה מוכן לשלם במטבע פלסטיני תמורת סחורה איראנית
מה אם כן נותר לממשלה לעשות ביעדה הקיומי הראשון בסדר עדיפויותיה? ייתכן שהכוונה היא למבצעים מיוחדים שמטרתם לעכב את התקדמות פרויקט הגרעין. השמועות אומרות שהממשלה היוצאת עשתה פחות מן הנדרש, ואמנם למבצעים מסוג זה חשיבות רבה, אבל צריך להודות גם שהם אינם פתרון מהותי, אלא הקלה זמנית בלבד.
להכרזה על איראן כסוגיה האסטרטגית הראשונה חשיבות נוספת. היא משדרת לעולם, לממשל האמריקני ולחברי הממשלה, שמול התקדמות בחזית האיראנית יש מקום לדיון על דברים אחרים. מהם הדברים האחרים? בעיקר הסוגיה הפלסטינית. ואמנם, נתניהו לא התייחס בנאומיו בממשלה ובכנסת לפלסטינים ולריבונות ביו"ש, ולא בכדי. בסדר העדיפויות שלו איראן חשובה יותר, והוא רומז שיהיה מוכן לשלם במטבע פלסטיני תמורת סחורה איראנית.
"דבר שני", המשיך נתניהו, "להחזיר את הביטחון והמשילות בתוך מדינת ישראל". התפקיד הזה נופל, כידוע, בעיקר על כתפי איתמר בן־גביר. האם הוא מתאים למשימה? הביוגרפיה שלו לא מבשרת טובות, אבל יש לפעמים הפתעות, וכולנו מייחלים להצלחתו. על כל פנים ההתייחסות של ראש הממשלה לסוגיה חשובה ביותר, מפני שגם אם בן־גביר יתעלה, לבדו הוא לא יספיק. בעיית הפשיעה והמשילות היא רוחבית ודורשת מעורבות של משרדים נוספים, ולכן טוב שהוצבה כמטרה ממשלתית כוללת. כעת רצוי שאת הדיבורים תחליף תוכנית ממשלתית ממשית.
"דבר שלישי – לטפל ביוקר המחיה ומצוקת הדיור", הגדיר ראש הממשלה, והוסיף כי יוקר המחיה נובע מהתייקרויות גלובליות וממחדלי הממשלה הקודמת. הסעיף הזה מעט תמוה. האמת היא שהמחדל הכלכלי הוא רב שנים, כולל יותר מעשור של ממשלות נתניהו־ליכוד. ישראל סובלת ממשטר כלכלי חונק כמעט בכל התחומים שאינם הייטק. יש בה עודף גדול של רגולציה, שיטת מיסוי גרועה, פגיעה בעסקים, הוצאות ממשלתיות מופרזות ומגזר ציבורי יקר וגמלוני.
הבעיה היא שנתניהו לא הציג דבר מהדברים הללו כיעד לטיפול, וקשה לראות מאין תבוא הישועה. הממשלה מחויבת להוצאות גדולות בהסכמים הקואליציוניים, ולכן לא תוכל להקל משמעותית בנטל המס. האם נתניהו בונה על סבסודים והקפאות מחירים? אלו פתרונות לא יעילים (כידוע לו), בעלי עלויות ישירות ועקיפות, שיכבידו עוד על נטל המס והגירעון.
בכנסת הוסיף נתניהו התייחסות ל"רכבת בזק", כדי "לבטל את הפריפריה", והשוואת תקצוב בחינוך. אבל גם אלו הוצאות ארוכות טווח, שאינן נושאות בשורה. למשל, הבעיה הגדולה של מערכת החינוך איננה חוסר שוויון, אלא ביצועים עלובים. וכבר יש רכבות לתל־אביב, שחלקן עמוסות לעייפה. לסיכום, לא באמת ברור מה התכנון הכלכלי, וממילא בהרכב הקואליציוני הנוכחי, שמרובה בדרישות תקציביות מגזריות, קשה להיות אופטימי.
"הדבר הרביעי", סיים נתניהו, "הוא להרחיב באופן דרמטי את מעגל השלום". אכן, כולם רוצים שלום, והכיוון הסעודי קורץ. אבל בעניין הזה הקואליציה מציגה פרדוקס פוליטי. נתניהו רואה בשלום עם העולם הערבי נתיב עוקף לסכסוך הישראלי־פלסטיני. דרך השלום הוא סבור שאפשר להחליש את מעמד הפלסטינים, שייאלצו לרדת לקרקע המציאות בהתנהלותם ודרישותיהם.
טוב ויפה. אלא שהסכמי שלום עם העולם הערבי דורשים פשרות מסוימות בהתנהלות ישראל, בעיקר ביהודה ושומרון, מתוך התחשבות בלחצים הפנימיים במדינות ערב. בן־גביר וסמוטריץ' יתקשו לחיות עם הדינמיקה הזו, בשל הלחצים הפנימיים שלהם. זהו, אם כן, הפרדוקס: בזמן שנתניהו מנסה לסלול נתיב עוקף לפלסטינים, הימין שמימין לליכוד עלול לבנות גשר לרמאללה.
עד כאן מה שהיה בדברי נתניהו, שלמען האמת היו שגרתיים ו"ממלכתיים". לעומת זאת, בלט מאוד דווקא מה שלא היה בנאומים: רפורמות. לא בשירות המדינה, לא בכלכלה, לא במערכת הביטחון, לא בחינוך, ולא בשום סוגיה אסטרטגית אחרת. ההפך הגמור; נתניהו רמז שכל אלו עתידים ליהנות מתקציבים נוספים, במקום משינוי יסודי שנועד לשפר אותם.
לעניין זה בלט אפילו עוד יותר היעדרן המוחלט של שתי הזירות הפוליטיות המרכזיות הקיימות היום: התקשורת ועולם המשפט. השניים הללו לא רק פועלים כקונצרן פרוגרסיבי מובהק נגד הימין, אלא במידה רבה גם עמדו בלב מערכת הבחירות. הממשלה ונתניהו יודעים שהם עתידים להימדד על הצלחתם בפתיחת שוק התקשורת (כולל הבטחת שר התקשורת, למשל, לסגור את התאגיד), ובאיזון מחדש של משולש הרשויות.
מדוע השמיט נתניהו כל זכר לרפורמות הללו, שהוא מודע היטב להכרחיותן? שתי אפשרויות עולות כאן. האחת היא שאנו עתידים לחזות בעוד קדנציה שבה הימין ומגזריו לא באמת יוצאים למאבק על ריבונות הממשלה וסמכויותיה, אלא יבצעו שינויים קוסמטיים בזמן שהם מסתדרים עם המערכות והמשרדים הפרוגרסיביים תמורת ג'ובים ותקציבים. הסבר חליפי הוא שנתניהו מנסה לייצר שקט תעשייתי, בזמן שמאחורי הקלעים גלגלי השינוי מתחילים לנוע. כעת מתחיל המבחן.
