הקואליציה הנוכחית, הימנית-שמרנית אשר לראשונה מאז תחילת שנות ה-90 אינה כוללת בתוכה אגף שמאלי, מאפשרת לימין לבצע מהלכים חסרי תקדים, להם ציפו בוחרי הימין במשך שנים. מהלכים בתחום המדיני, בתחום המשילותי ובתחום המשפטי. חובה על הממשלה החדשה להראות לציבור שבחר בה, כי אכן יש בכוחה לקדם ולו חלק מהתקוות הגדולות שנתלו בה. הכרזתו של יריב לוין אמש (ד') על הרפורמה המשפטית שתשיב את האיזון בין הרשויות היא צעד גדול בכיוון הנכון. עם זאת, בנושא הכלכלי, שמגדיר יותר מכל מי ימין ומי שמאל ברוב מדינות העולם, נראה כי ישנה סכנה שבקדנציה הנוכחית תקודם מדיניות שמאלית כפי שלא נראתה במדינת ישראל, אולי מאז הרפורמות שהנהיג נתניהו בשנת 2003.
- ההצעות של גפני להורדת המשכנתאות יסכנו את הכלכלה הישראלית
- הקרבות שמחכים לסמוטריץ' באוצר: פנסיות תקציביות ושכר השוטרים
במדינת ישראל נחשב הנושא הכלכלי, לכל הפחות מאז 1967, כנושא משני, ובוודאי שלא הנושא לפיו מוקמות קואליציות או מניע בוחרים ללכת לקלפי. "החיים עצמם", כפי שהגדיר זאת בזמנו נתניהו, תמיד דחופים יותר, חשובים יותר ומפחידים יותר מנושאים כלכליים, ובחירה על פי עמדות כלכליות כנושא המוביל נחשבת כפריווילגיה. גם במערכת הבחירות האחרונה (ולמעשה, בכל רצף המערכות) התארגנו הגושים לגוש ימין שמרני שתומך בנתניהו, וגוש שני, אקלקטי יותר, שמתנגד לו, ובאף אחד מהגושים לא ניתנה לנושא הכלכלי חשיבות מרכזית.
למעשה, דווקא בממשלה האחרונה, שקשה להגדירה כממשלת ימין, התקבלו מספר מרשים של החלטות כלכליות ימניות וליברליות. החלטות כגון הסרת חסמי יבוא, רפורמה בחקלאות, רפורמת רגולציה ועוד, והוכח שימין ושמאל בארץ פשוט לא מתארגנים על פי קווי מתאר כלכליים. והסוגיות הכלכליות מוכרעות באופן כמעט מקרי על ידי קואליציות שנבחרו מסיבות אחרות לחלוטין.
התלות המוחלטת של הממשלה הקרובה במפלגות החרדיות, והנוכחות הגבוהה של קבוצות לחץ שמתנגדות לפתיחה מוחלטת של המשק במפלגת השלטון, הובילה לרשימת דרישות שאין כל דרך להגדירן אלא כיישום מדיניות כלכלית סוציאליסטית במקרה הטוב, ופופוליסטית במקרה הסביר. סיכום כלל ההסכמים הקואליציוניים טומן בחובו הגדלה עצומה של ההוצאות בזמן משבר כלכלי. ההוצאה מסתכמת במספר דו ספרתי של מיליארדים (בין 10 ל-20 מיליארד ₪ הוצאות ישירות בכל שנה, תלוי מי סופר), ללא מקורות תקציביים ברורים. הוצאה כזאת אינה אחראית אף בתקופת שגשוג, וקידומה בתקופת משבר אינפלציוני עלולה להוביל לסחרור כלכלי מסוכן.
בחינת המטרות של ההוצאות מציירת תמונה מדאיגה אף יותר. לו היה מדובר בהוצאות כבדות למטרות מעודדות צמיחה ניתן היה לדון בהגיון בהן בתקופה כלכלית מורכבת של אינפלציה גבוהה וגיוס חוב יקר. למעשה, לא רק שהמטרות אליהן מיועד הכסף לא יוצרות צמיחה, ברובם של המקרים הן פוגעות בה. במקרה הטוב, מדובר בהוצאות לא אחראיות, כגון התחייבות להקפאות מחירים שיגדילו את הגירעון באופן חד, ויצרו יותר אינפלציה לטווח הבינוני. במקרה הרע מאוד, מדובר בהוצאות אשר ישנו את התמריצים במשק באופן שיצור נזקים ארוכי טווח. לדוגמא, חלוקת כרטיסי מזון, אופן פעולה שהניסיון בעולם מראה כי הוא יוצר אוכלוסיות שהופכות לתלויות בה באופן קבוע, וסבסוד כבד של דרך החיים החרדית, אשר מעודדת אי יציאה לעבודה. מילא אם ממשלת ישראל הייתה מחלקת דגים, נראה שהתוכנית היא לחלק דגים ולשבור את החכות.
להוצאות האדירות מצטרפות דרישות מדיניות כלכלית בעייתיות, שעלולות לקחת את המשק כולו לאחור: הצהרתה של רגב על ביטול נתיבי התחבורה הציבורית, ביטול אגרות הגודש והשבת סדר העדיפויות בתחבורה לרכבים הפרטיים, יביא מהר מאוד הן לקריסת התחבורה הציבורית והן לקריסת האפשרות להגיע בזמן סביר ברכבים פרטיים. דרישת המפלגות החרדיות להשוואה בין תארים אקדמאים לתעודות פנימיות לא תמשוך את החברה החרדית למעלה, אלא תמשוך את המגזר הציבורי והשירות הניתן לציבור למטה. בנוסף, גם ביטול הרפורמה בחקלאות (תוך הבטחה עמומה לרפורמה אחרת, "טובה יותר") יפגע בכלכלה הישראלית, והרשימה עוד ארוכה.
בצלאל סמוטריץ', מי שנבחר לנהל את האירוע הכלכלי המורכב, חייב לנווט את דרכו בין הדרישות הקואליציוניות הבעייתיות, לבין האחריות שמוטלת עליו כשר אוצר. אכן, חלק גדול מהדרישות אמנם מופיעות בהסכמים הקואליציוניים, אך ההסכמים הקואליציוניים אינם סוף פסוק. סמוטריץ' חייב, בין אם בהידברות, ואם צריך, גם בדפיקה על השולחן, להבהיר שבמשמרת שלו כלכלת ישראל לא תופקר. הדגמה איך עושים זאת נכון אפשר ללמוד מקרעי, שר התקשורת הטרי, שעל אף התחייבות מפורשת בהסכמים השכיל להגיע להסכמה עם המפלגות החרדיות על סגירת דורות הסלולר הישנים, ובכך מנע נזק ארוך טווח. אם שר התקשורת הצליח להגיע להסכמה טובה עם המפלגות החרדיות, משר האוצר מצופה לא פחות.
אולם תפקידו של סמוטריץ' באוצר, וראוי להזכיר בהקשר זה גם את ברקת במשרד הכלכלה, אינו רק למנוע קטסטרופה, אלא לקדם באופן חיובי את הבטחות הבחירות שלו לכלכלה חופשית יותר. המשך והאצת מגמת הדה רגולציה (מתן שיניים לרשות הרגולציה עשוי להואיל בכך), מאבק נחוש באחיזת הצבת של ההסתדרות במשק (בין השאר בביטול חוק השליש וקביעת חובת בוררות), מאבק להפרטת נמל אשדוד ועוד עשרות צעדים קטנים וגדולים שניתן לבצע, יכולים להביא לכך שגם ברמה הכלכלית נצא נשכרים ממשלת הימין.
הציר עליו מתנהל המשחק הפוליטי בין ימין ושמאל הוא הציר המדיני-שמרני-בטחוני. כל עוד מדינת ישראל חיה על חרבה, קשה לראות איך עובדת יסוד זו משתנה. יחד עם זאת, אם מדינת ישראל לא תשגשג כלכלית, בטווח הארוך היא עלולה להגיע לסיכון קיומי. התקדמות כלכלית היא לא מותרות. כפי שראש הממשלה החדש-ישן שלנו נוהג לומר בכל הזדמנות, בלי עוצמה כלכלית אין עוצמה צבאית, ובלי שתיהן אין עוצמה מדינית. עוצמה כלכלית לא תהיה לנו בלי כלכלה ליברלית, כלכלה שמתבססת על כוחם של האזרחים, ולא על כוחה של המדינה. גורמים בקואליציה שרוצים לראות כלכלה ליברלית וחופשית, כלכלה מערבית מתקדמת, בה התמריצים פועלים לטובת השגשוג הכלכלי ולא כנגדו, חייבים להראות נחישות זהה, לכל הפחות, לנחישות של אלו שדרשו הגדלת הוצאות ומדיניות פופוליסטית. בלי קמח אין תורה, אין בטחון ואין מדינה. הגיע הזמן שנתייחס ברצינות לקמח.
