זהו, בשעה טובה יש ממשלה בישראל. ויש ראש ממשלה שיחסי החוץ של מדינת ישראל נמצאים בראש מעייניו. אותו ראש ממשלה שרק לפני שנתיים וקצת חתם בוושינגטון על הסכמי אברהם. ההישג הענק של בנימין נתניהו, שפתח את שערי המזרח התיכון לישראלים, ושבר את תחושת המצור ובעיקר את האקסיומה שאי אפשר לעשות שלום עם העולם הערבי בלי לפתור קודם כול את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. נישא על כנפי ההצלחה המדינית הזו, תכנן נתניהו לצאת בשבוע הבא לביקור היסטורי באיחוד האמירויות. הנסיעה המתוכננת הייתה אמורה להזניק עידן חדש של שיתוף פעולה במסגרת הסכמי אברהם, להביא אותם לגבהים חדשים ולבצר את מורשתו של נתניהו. עד יום שלישי השבוע בשעה 7:00 בבוקר.
- סמוטריץ', קרעי ומלכיאלי – באתם לנהל מדינה, לא שטעטל
- רפורמת המשילות: שר המשפטים יריב לוין הכריז על ארבע רפורמות משפטיות
נכון, מחול השדים שנפתח בעקבות עלייתו של השר לביטחון לאומי ח"כ איתמר בן־גביר להר היה צפוי. בעולם הערבי גינו בחריפות, שגריר ישראל בירדן זומן לשיחת נזיפה, סעודיה כינתה זאת "פעולה פרובוקטיבית", בקהיר מחו על "צעדים חד־צדדיים שנוגדים את הסטטוס קוו בירושלים", וטורקיה גינתה את עלייתו של בן־גביר להר בחסות משטרת ישראל. וזה כמובן, בלי לספור את שלל הגינויים מרחבי העולם.
אבל לענייננו, התגובה המשמעותית ביותר הייתה של איחוד האמירויות. בהודעת הגינוי שפרסם משרד החוץ האמירותי נאמר כי "איחוד האמירויות מגנה את הסתערותו של השר הישראלי על מתחם אל־אקצא". השר לענייני חוץ אנואר גרגש הסביר: "גינוי האמירויות מבטא את עמדתה הרשמית והעממית של המדינה, הדוחה אלימות מכל סוג ודבקה בעצירת מעשים המפירים את קדושת אל־אקצא. הפנייה לאלימות חוסמת את מאמצינו המשותפים להגעה לפתרון מדיני, הכולל מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית". אבל באיחוד האמירויות לא הסתפקו בגינוי. מתוקף מעמדה כחברה במועצת הביטחון מטעם קבוצת המדינות הערביות באו"ם, איחוד האמירויות גם הגישה בקשה לכינוס המועצה בנושא הר הבית.
השינוי באווירה בלתי נתפס. רק לפני שבועיים הגיעה התזמורת הפילהרמונית לביקור היסטורי באבו־דאבי. צלילי התקווה נישאו לצד המנון האמירויות. התזמורת ניגנה מוצרט ומאהלר. מי שנכח באירוע סיפר שהיה מרגש עד דמעות. נורמליזציה במובן הכי טוב של המילה. הפער בין המציאות החגיגית של לפני שבועיים לבין המציאות העכשווית שבה איחוד האמירויות מכנסת את מועצת הביטחון לדון במעלליה של מדינת ישראל קשה לעיכול.
והביקור ההיסטורי בשבוע הבא? בוטל או נדחה למועד בלתי ידוע. במשרד ראש הממשלה טוענים שאין קשר בין עלייתו של בן־גביר להר ושמדובר בדחייה טכנית מסיבות לוגיסטיות. ספק אם נתניהו עצמו מאמין בכך. האם היה זה ליקוי מאורות מצידו של ראש הממשלה, ניהול סיכונים מחושב בין נתניהו המדינאי לנתניהו הפוליטיקאי, או שמא התמקדות בייצוב הממשלה פנימה על חשבון המפה המדינית?
אין זה סוד שהרכב הממשלה הנוכחי לא היה בדיוק חלומו הפוליטי של נתניהו. ממשלה שבה הוא נחשב לסמן מאזן, כמעט איש מרכז, מול השרים שמאגפים אותו מימין עם שלל תוכניות, הבטחות לבוחרים והסכמים קואליציוניים. בשדה המוקשים המדיני הסבוך גם כך, הוא צריך להתמודד עם ממשל לא אוהד במיוחד בוושינגטון, עם מלחמה בין רוסיה לאוקראינה שמטלטלת את אירופה, איראן, וכמובן שאיפתו המוצהרת להמשיך לקדם את הסכמי אברהם. הדגש מבחינתו הוא היעד הבא: נורמליזציה עם סעודיה, במסגרת ברית סונית מתונה לנוכח ההתעצמות האיראנית. לכן כשהיה צריך לבחור אם להשאיר את תיק החוץ בידי הליכוד או לתת אותו לסמוטריץ', הבחירה מבחינתו הייתה ברורה. הוא רצה את התפקיד בעבור איש סודו רון דרמר, אבל לאחר התסיסה הפנימית בליכוד, הוא מינה לתפקיד את אלי כהן, שזכה במקום השלישי בפריימריז. כהן, חסר ניסיון מדיני כלשהו אבל נחשב ממושמע ונאמן, על פניו של ישראל כ"ץ הלעומתי, שכבר כיהן בעבר בתפקיד. את דרמר מינה לשר לעניינים אסטרטגיים במשרד שהיה על סף סגירה, את צחי הנגבי שנפלט מהכנסת הציב כראש המועצה לביטחון לאומי, ואת כהונתו של גלעד ארדן באו"ם האריך בשנה נוספת. ואחרי כל האופרציה הזו שמטרתה לשלוט ביד רמה ביחסי החוץ של מדינת ישראל – 13 דקות בהר הבית של חבר הממשלה בן־גביר כבר עוררו סמי־מהומה מדינית.
אז מה קורה פה? האם הסכמי אברהם בסכנה? האם כל מי שתכנן להימלט מהחורף הישראלי לסופ"ש חמים במתחם המרוצים של פארק הפרארי באבו־דאבי, צריך לחשב מסלול מחדש?
"אינני חושבת שמה שקרה השבוע מאתגר את הסכמי אברהם", מרגיעה מורן זגה, חוקרת באוניברסיטת חיפה ובמכון "מיתווים", המתמחָה במדינות המפרץ. "מה שהשתנה השבוע הוא לא מסגרת היחסים בינינו לבין איחוד האמירויות, אלא מה שבתוכה.
"איחוד האמירויות כבר הצהירה בעבר כי אינה מתייחסת לשאלה איזו ממשלה יש בישראל", מטעימה זגה. "והיה ניסיון אמירתי להראות שלא משנה מי בשלטון, לפיד, נתניהו או בנט – החתימה על הסכמי אברהם הייתה עם מדינת ישראל ולא עם ממשלה כזו או אחרת. בדיעבד אנחנו רואים שכנראה זה כן משנה.
"אני מניחה שהכוונה בהזמנתו של נתניהו לביקור אפילו עוד לפני הקמת הממשלה, הייתה להראות המשכיות. מלכתחילה, אישיותו של נתניהו לא קלה לעיכול לאמירותים. כזכור, ההחלטה לכונן את הסכמי אברהם הייתה על רקע מה שהוצג כניסיון אמירתי דרמטי למנוע את 'סיפוח השטחים הפלסטיניים' כהגדרתם. אולם נתניהו כנראה הצליח להרתיח את שליט האמירויות כשאמר שהסיפוח לא נעצר אלא רק נדחה".
ועדיין קשה להבין מדוע נתניהו, שכבר נערך לנסיעה בשבוע הבא לאמירויות, אִפשר לבן־גביר לעלות להר. קשה להאמין שלא ידע שהתוצאה תהיה ביטול ההזמנה או דחיית הביקור. יש מי שסבור שנתניהו היה חייב להוציא את האוויר מהבלון הזה לפני שיתפוס תאוצה רבה מדי. בלון שהלך והתנפח בכל יום שבן־גביר לא עלה, כשברקע כלי התקשורת סנטו בשר לביטחון לאומי על החשש מלעלות להר, ואיומי חמאס התגברו. אז ביקור קצר, בשעת בוקר מוקדמת, בהפתעה – בלי היערכות תקשורתית – ותחת הנחיות שב"כ והמשטרה, היו מבחינת נתניהו פיצוץ מבוקר.
כיצד אמורה ישראל להתייחס לפניית האמירויות למועצת הביטחון? גם פה זגה מביאה מסר מרגיע, חלקית. "זה לא חדש", היא אומרת. "מהרגע שאיחוד האמירויות התמנתה לחברה זמנית במועצת הביטחון, היא פעלה רבות לקידום האינטרסים הפלסטיניים. לא תמיד בשיתוף פעולה עימם אך תמיד למענם. כעת, עם כל הרגישות שנוצרה סביב עלייתו של בן־גביר להר הבית, איחוד האמירויות משתמשת בחברותה הזמנית במועצת הביטחון כדי למנף את מעמדה בעולם הערבי. להראות שאין סתירה בין הסכמי אברהם לבין המשך התמיכה בעם הפלסטיני".
החוקרת מבקשת להזכיר שסוגיית הר הבית איננה סוגיה פלסטינית. "מישהו התבלבל כאן. הר הבית הוא בלב העולם המוסלמי, וברגע שיש פעולה שגם אם אינה כזו, היא מתפרשת כפרובוקציה, כחילול המקום הקדוש – זה פוגע בכל מוסלמי בלי קשר לסוגיה הפלסטינית".
שאלתי את ארנון סגל, עמיתי במקור ראשון ואושיית הר הבית בפני עצמה, כיצד הוא רואה את עיתוי העלייה של איתמר בן־גביר להר. האם זה שינה משהו? האם זה היה שווה את דחיית ביקורו של ראש הממשלה באמירויות ואת סימן השאלה שצץ אולי על הסכמי אברהם?
"קודם כול אני מבין", אמר ארנון. "עבור מי שהוא חוקר או דיפלומט היוצא מנקודת מבט שהיחסים שלנו עם הר הבית הם עניין דתי המחייב תיאום והסברה, אני מבין. אבל זה לא עניין דתי או לא רק עניין דתי. זה עניין של ריבונות. וברור לי שאיתמר בן־גביר עלה להר בעשרה בטבת גם כדי להציג ריבונות. וזה גם מה שציבור בוחריו מצפה ממנו. ולא רק ציבור בוחריו אלא לדעתי רוב הציבור בישראל, שתומך בעלייה להר הבית, ואני מהמר שגם על הנפת דגל ישראל. כי מה דורשים מאיתנו? שנשלים עם כך שהמקום שאליו חזרנו אחרי אלפיים שנה יהיה אקס־טריטוריה? שאנחנו צריכים לתאם עם הירדנים את מקום קודשנו? ברגע שמבינים שזה לא רק עניין דתי אלא הכבוד הלאומי שלנו, לא יעזור להסתיר את כוונותינו. ובעבור הציבור שבן־גביר מייצג, זו אמירה לאומית ולא שיקולים של מדיניות חוץ ויחסי עלות־תועלת. אז אני אומר: כן, אם בזבזנו אשראי מדיני בינלאומי על העלייה להר, וכנראה בזבזנו, אז לפחות בואו נחולל שינוי משמעותי: חופש גישה וחופש פולחן אמיתי בהר.
"איתמר הוא לא השר הראשון שעלה להר, גם אורי אריאל עלה לפניו. וראשי ממשלה, אריאל שרון עלה לפניו. וגם אם נתאם עם הירדנים וכיוצא בזה – לא נימלט משאלת המחיר. וממילא לא היינו משיגים את הסכמתם לעלייה להר. בכל מקרה היינו סופגים. אז בואו נספוג על דברים משמעותיים. ככל שנהיה משמעותיים יותר וחד־משמעיים יותר, המחיר יהיה נמוך יותר".
ומה לגבי העיתוי? "העיתוי אף פעם לא מתאים. אני אדם דתי שגר בין ערבים, וכאדם דתי אני מבין כל מוסלמי מאמין יותר מכל דיפלומט או חוקר חילוני. וכדי שיהיה שקט אנחנו צריכים להיות החלטיים, לא לייצר תקווה שאפשר להדיר אותנו מכאן. וזה מתחיל מכך שאי אפשר לטאטא אותנו מן ההר".
האם זה אומר שכל עלייה להר תיתפס מעתה כפרובוקציה? "לא", משיבה מורן זגה. "יש בהחלט מה לעשות, ואפשר לעשות את זה בצורה נכונה. תיאום והסברה; לעדכן מראש את הירדנים; להסביר מדוע עולים להר. בכל ההסברים השבוע, שלפיהם לא הייתה פה פגיעה בסטטוס קוו, נעדר ההקשר של התאריך הספציפי. לא הוסבר לעולם הערבי שבן־גביר עלה כדי לכבד את צום עשרה בטבת. זה חוסר הבנה וחוסר הסברה של האירוע לעולם הערבי".
השאלה כמובן היא מי אמור היה לטפל בכל האירוע הזה. והתשובה – משרד החוץ או המל"ל. אבל הם לא היו שם. עדיין. חבלי לידה של מערך החוץ הרחב בשבוע הראשון של הממשלה החדשה? אולי.
האם הסכמי אברהם בסכנה? לא, תירגעו. זה כנראה לא מה שעומד לקרות. זאת בתנאי שראש הממשלה ייטול בצורה חדה את מושכות מדיניות החוץ של מדינת ישראל, ובעיקר יחזיר לעצמו את המשילות מול חברי ממשלתו.
