1. אני צופה נאמן של ריאליטי בישול. נאמן מהסוג של יתד נאמן, כמובן. כמו שכתב השבוע חבר הכנסת אלמוג כהן, ואני מצטט, "היתד הזה לא נאמן למדינת ישראל", ובכן גם אני צופה נאמן מהסוג הזה. שם אותם ברקע כשאני שוטף כלים. לפעמים אני מברר מה בעצם היו התוצאות של הסיבוב הקודם, מגלה שהם משתמשים באבן יוגורט, דבר שהומצא ככל הנראה בשביל ריאליטי בישול. בכל אופן –
2. אדם מנגב את ידיו במגבת ושואל את עצמו מהי אבן יוגורט. האינטרנט אומר לו שזה יוגורט מיובש. סוג של פרמז'ן מקומי. שזו, בעצם, המקבילה הקולינרית של זוג הישראלים שפגשו אותנו באמצע שום מקום ביוטה, בדרך לפארק ציון המפורסם, ואמרו לנו 'אה, זה כמו הבריכה בנחל אל־על אבל קצת פחות שווה'.
הם צדקו, אגב. סתם הלכנו. יכולנו לאכול פסטה עם פרמז'ן במקום.
- "המסעדה הבאה": אפילו לשפים כבר נמאס מאוכל
- רועה הצאן שכבש את מאסטר שף: "בחלק מהדברים שבי משתמשים כגימיק, אבל לא רק"
3. חזרה לאולפן. אחד הדברים שמדהימים אותי בכל פעם מחדש בתכניות בישול זו היכולת של אנשים לדבר על דברים בצורה כל כך רצינית. ברצינות תהומית שכזו. יושבים ששה שפים ומדברים על זרעי עגבניה שאיש מהצופים בבית לא יכול לטעום.
4. אבל זה שאי אפשר לטעום, זה מילא, התרגלנו. ככה הפורמט עובד. ממילא אנחנו צופים בזה רק בשביל הסיפור, או התחרות, או האדם הבוכה (שזה תקן שהמציאו במיוחד בשביל הריאליטי הזה, כך אני חושד. תמיד בכל תכנית יהיה מישהו אחד שאפשר לסמוך עליו שיבכה כמו שצריך ברגע האמת), או בשביל מתכונים טובים כי כבר אי אפשר לסמוך על האינטרנט. לא, מה שמציק לי זו הרצינות.
5. זה כל כך רציני עד שלפעמים אני חושב שזה בעצם קומי. כל התכנית היא בעצם בדיחה גדולה, כמו סטנדאפיסט שאומר משהו מצחיק בטון רציני ואז מופתע מהצחוק של הקהל.
6. אבל זה כמובן לא קומי ואחת המתמודדות עומדת מול הביקורות של השופטים ובוכה, כי אחד השופטים – אסף גרניט כמדומני, בחיי שאני לא זוכר, הכל מתערבב לי בראש – אומר לה שהוא מאוכזב ממנה. בשיא הרצינות הוא אומר לה. למה הכל רציני כל כך. בסך הכל טלוויזיה.
7. אני לא מזלזל ברצינות של אנשים שהקדישו את חייהם למשהו ועכשיו הם מתעסקים בו מול עיניים שופטות של המוני אנשים בטלוויזיה, ולא של השופטים שתפקידם מחייב אותם לשפוט ברצינות (דווקא בפאנל הם מחליפים צחוקים), אלא תוהה לעצמי האם יש משהו במסגרת הקשוחה עצמה שמחייב את הרצינות הזו. אם אי אפשר לצחוק על המסגרת, היא כנראה רעועה.
8. למה בעצם חברי כנסת הפסיקו לספר בדיחות? פעם זה היה קטע. לא של כולם, כן? אבל תמיד היו כמה אנשים מצחיקים בכנסת. מה קרה?
9. לפני כמה עונות במאסטר שף היה בחור אחד חביב שעבד בבנק (חושב שקראו לו יותם) ואף פעם לא היה זה שמבשל הכי גרוע. כלומר הוא היה תמיד סבבה. אף פעם לא מצטיין. אף פעם לא לוקח סיכונים, ולכן גם אף פעם לא נופל. הוא הגיע להיות בין השישה האחרונים, כמדומני, ובכל פעם שהמצלמה התעכבה עליו הוא היה אומר בפליאה 'איזה מוזר זה שאני כאן'. בסוף הוא הודח. במקום לבכות הוא חייך ואמר טוב, ממילא לא היו לי ציפיות גדולות מהתוכנית הזו. נופף לכולם לשלום והלך.
10. לפעמים אני חושב שאין גבול לפוטנציאל הקומי של אנשים שלוקחים את עצמם ברצינות. רס"ר בצבא, נניח, שהולך לו קפדן במגרש המסדרים ואז מחליק – היש רגע מצחיק מזה? כל הפאתוס נשבר בבת אחת עם ההחלקה.
11. זה אתר עם הרבה קוראים דתיים אז לא נעים לכתוב כאן על עד כמה מצחיק זה דת. גם בשביל דתיים זה מצחיק כמובן. חוץ מהדתיים שלוקחים את עצמם ברצינות, מה שכמובן הופך אותם להכי מצחיקים מבין כל סוגי הדתיים שיש. בכל אופן, כאמור, לא נעים לכתוב כאן את זה אז אל תחשבו על דתיים מהסוג שלכם. תחשבו נניח איזה מצחיק זה נוצרים, או טבעונים, או נוצרים טבעונים שהם גם רס"ר בצבא ומתמודדים בריאליטי בישול. לדעתי מתמודד כזה ישבור את השוק.
12. יש שופטים בריאליטי שהולכים, מסתחבקים, דוחפים אצבע לקרם שוקולד (מה שמוכיח את היותם אנושיים, כי אין דרך אנושית לעבור ליד קרם שוקולד ולא ללקק), ועל הדרך גם משתדלים להיות רציניים וענייניים כשצריך.
13. לעומתם, יש שופטים בריאליטי שלוקחים את עצמם ברצינות, מסתובבים בין המתמודדים ומעמידים פנים שמה שקורה שם גורלי להמשך קיומה של האנושות. הם מסתובבים בין המתמודדים או עומדים בצד ועוטים פרצוף אבן.
14. לא האבן הכי יוגורט, אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
