אם תשאלו יודעי דבר – ומי פה אינו יודע דבר – מהומות אוקטובר 2000 החלו בעקבות עלייתו של ראש האופוזיציה אריאל שרון להר הבית. ויקיפדים מהלכים ידקלמו בקלות: האינתיפאדה הראשונה פרצה בעקבות פרשנות לא מוצלחת של תאונת דרכים בין משאית ישראלית לפועלים פלסטינים במחנה הפליטים ג'באליה בשלהי 1987, והאינתיפאדה השנייה הוצתה בעקבות פרובוקציה ימנית. החטא הקדמון לוטַש בעדינות מהביוגרפיה המורכבת של מי שחתום על תוכנית ההתנתקות, שכן אין כמו עקירת יהודים טובה כדי להכשיר כל פעולה קודמת שנויה במחלוקת – מהקמת יישובים ביהודה ושומרון ועד לעלייה להר הבית; מסברה ועד שתילה. אגב, ראובן ריבלין בגרסתו הטרום־נשיאותית היה שותף לאותה עלייה למקום הקדוש ביותר ליהודים, אבל גם הוא עבר הכשרה לחומרא, ככל שגדלה האיבה בינו לבין בנימין נתניהו. שר ההיסטוריה יודע לערוך את עצמו כשצריך.
- עליית בן גביר להר הבית חושפת את נקודת התורפה העיקרית של נתניהו
- "הגיע הזמן שמדינת ישראל תבנה מחדש בית כנסת בהר הבית", אמר הרב דרוקמן לפני ארבעים שנה
כל בר דעת מבין שמהומות נוסח שנת 2000 ששודרגו לקטל המוני ב־2001, לא יכלו להיוולד ספונטנית, אלא נהנו מתקופת דגירה מכובדת שאפשרה את ממדי הרצחנות. הלינץ' ברמאללה עוד נדרש ליד הגורל, כששני חיילים נקלעו בטעות למה שהפך לזירת רצח שטנית בידיים חשופות; פיגועי התאבדות בתוך אוטובוסים, מטעני חבלה במסעדות וירי נשק חם על נהגים חולפים, לא נשענו על יד המקרה. הם לא יכלו לבוא לעולם בלא תשתית ממוסדת, ממומנת היטב ומגובה על ידי הרשויות. ובכל זאת, כמיטב המסורת המקומית, האצבע המאשימה מופנית פנימה, אל הימין. כי הוא הכשיל משא ומתן (לא נכון, דווקא כשהחלו משאים ומתנים הטרור הסלים בכל פעם מחדש, כאמצעי לחץ שנועד לעייף אותנו); כי עלינו להר הבית, כי הקמנו יישוב, כי סללנו כביש, כי נטענו עץ.
כמובן, הטרור מגונה ומזעזע את המחנות כולם, ובכל זאת אצל חלקים גדולים מדי בקרבנו הוא נתפס כתופעת טבע מדעית כמעט, של סיבה ותוצאה: הבאתם משקעים דוגמת עלייה יהודית להר הבית, צפו לגשם של טרור. כך האשמת שרון בפרובוקציה פוגענית כלפי הערבים, כך חגיגת הריקודגלים שלכאורה עוררה את מהומות מאי 2021 (גם אם סדר האירועים היה הפוך). כך עם חברי מפלגת התחייה שעלו להר בשנות השמונים, כך עם עליית השר אורי אריאל ב־2015, וכך השבוע עם עליית השר והדמות איתמר בן־גביר. קול ישראל מירושלים מתריע על סופה בדרך, והמכ"ם קובע שתכף יבער פה המזרח התיכון. ככה זה בטבע, כשגפרור קטן פוגש חבית חומר נפץ, כל מה שצריך זה ניצוץ קטן. ובקלחת שלא תיאמן הזו, נהיר לכולם שצריך להוציא את הגפרור גם כשאין בקרבתו ניצוץ, ואיש לא מעלה בדעתו לסלק את חבית חומר הנפץ. המקום השלישי בקדושתו לאסלאם, זה שערבים מתפללים בו כשפניהם למכה והגב (שלא לומר האחוריים, במחילה) אל הקודש, מאיים להבעיר את המזרח התיכון בגלל סיור קצר של שר בישראל – נטול תפילה או פולחן יהודי כלשהו. תל היסטורי שתיירים מכל העולם מורשים להיכנס אליו ולהסתובב בו ללא הפרעה, נעול בפני ראשי המדינה הריבונית.
קולמוסים כתבו, פולמוסים פולמסו, והסכתים דרשו: לא מספיק להיות צודק, צריך להיות חכם. אז בואו נהיה חכמים רגע, ונענה בכנות על כמה שאלות קטנות: כמה חכם לתרץ טרור? כמה אחראי מצד האופוזיציה לקרוא לממשלה לנהוג באחריות, תוך הקנטת השר על רצונו לעלות להר הבית כדרכו – ואז ללעוג על רפיסותו כשהוא חוזר בו, ואז לטעון לשפנותו כשהוא עולה באופן אחראי בשעת בוקר מוקדמת?
הר הבית נחשב ללב הסכסוך, שורש הדם הרע בינינו לבין הפלסטינים, אך למעשה הוא רק התירוץ. המופתי של ירושלים בתקופת המנדט, חג' אמין אל־חוסייני, הצליח לגבש סביבו קונצנזוס כלל־ערבי שהביא למאורעות תרפ"ט – בלי מדינה יהודית, בלי ששת הימים, בלי בן־גביר. השקר המוצלח ההוא עובר בירושה ערבית מדור לדור, מתעד עצמו בספרי לימוד, מסית במסגדים ורוקם לעצמו פרופיל לאומי מזויף, שעה שאנחנו משלמים את המחיר. במקום להילחם בשקר האלים הזה, להתאחד סביב הקונצנזוס שעשר דקות סיור על ההר הן לא עילה להרוג בנו, מיטב אחינו שוחרי השלום משמרים את הצ'יזבטים שמתגלגלים מסביב לקומזיץ האנטי־יהודי הזה, ומסמנים את העולים להר כמדליק פחמים. נוטים שוב ושוב לשכוח את שורשי הסכסוך, ואת האמת המרה שעומדת מאחוריו: מי שלא נלחם על זכותנו לעלות להר הבית, יידרש במוקדם או במאוחר להילחם על זכותנו להסתובב בתל־אביב.
הננו
בתוך ים ההספדים האישיים על הרב חיים דרוקמן זצ"ל, בלט מוטיב הספד הדור. לא רק הרב דרוקמן הלך לעולמו, אלא גם האיש האחרון ש־. שמה? שאהבת ישראל בערה בו. שראה את חשיבות כלל ישראל. שהיה המקף המחבר. אישים שלא שמעו על הרב דרוקמן מעולם ולא הכירו דבר ממורשתו, דקלמו טקסטים נוגעים ללב על סופו של עידן הרכות וההכלה, ואף הצליחו לייצר פה ושם געגוע לאישיות שסימלה לפתע עבורם את הסיכוי האחרון להרגעת הפלח המשיחי־סרוג לכאורה. היו מי שהגדילו לעשות וראו במותו סמל לקטסטרופת שלטון נתניהו השישי. וכגודל ההסתייגות מהממשלה החדשה, כך גדל נפח ההספד הציבורי.
לו יכול היה הרב דרוקמן עצמו להגיב למילים הנוגות, הוא היה כנראה מוותר על המחמאות ודורש מהמספידים מלאי היגון לבצע את מה שהם כבר מתגעגעים אליו כל כך. במקום להיפרד בדמעות מעידן הסובלנות והאהבה, לנסות את זה על בשרם. מי יודע, אולי במקום לקטר על הדור הנאלח, הם ואנחנו מסוגלים לייצר אהבת ישראל בחינם, ולא רק לבני פלוגתא אלא – שומו שמיים – אפילו לכאלה שקרובים אלינו בדעותיהם. תסתכלו מסביב ותגלו שאף אחד לא מפריע לכם להיות אלה שמצביעים על הטוב המשותף. אף אחד לא עוצר אתכם מלפתוח תנועת סחף גדולה שתתעקש על שיח נקי ומחבר. במקום לבַכות את השבר והפרדה, קחו את צוואת הרב וממשו אותה. תהיו ראשונים, תהיו דרוקמנים. מצבת הזיכרון הטובה ביותר שרב כמוהו יכול לבקש היא שלא נמהר לקבור את קריאת ה"הנני" שלו, אלא נאמץ אותה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
