את הקדנציה של שר האוצר החדש, בצלאל סמוטריץ', אפשר יהיה לסכם כבר בתום שלושה חודשים לכהונתו. המשימה הראשונה והחשובה ביותר שלו תהיה גיבוש תקציב וחוק הסדרים, האמורים לכלול את הרפורמות שהוא יבקש להעביר במשמרת שלו. ניסיון העבר מראה שהרפורמות שנכנסות אל חוק ההסדרים יעברו, ואלה שייחתכו ממנו – סיכוייהן לעבור אפסיים. בהנחה שהתקציב הקרוב יהיה דו־שנתי, הרי שעל פי ההסכמים הקואליציוניים, כשיגיע הזמן להרכיב את התקציב הבא כבר ישב במשרד האוצר שר אחר, ומי שיקבע את סדר היום יהיה אריה דרעי.
גם במבט על פעילותה של הממשלה הקודמת אפשר לראות שהשינויים שהיא קידמה בתחום הכלכלי־חברתי נקבעו כבר בתקציב המדינה, ואחריו היא לא הצליחה להעביר שום צעד משמעותי. התקציב הוא הזמן שבו השותפות הקואליציוניות מגויסות במיוחד לשימור הקואליציה, ואחריו היא אכן התחילה להתפורר.
לשר האוצר החדש ממתינים חיים קשים הרבה יותר מאלה של קודמו בתפקיד. אביגדור ליברמן נכנס למשרד האוצר עם אג'נדה מגובשת וניסיון מיניסטריאלי רב־שנים. שותפיו לקואליציה לא תמיד ראו איתו את הדברים עין בעין, אבל הוא היה בכיר ומנוסה מרוב חברי הממשלה, שהיו ברובם טירונים פוליטיים חסרי ניסיון או אג'נדה ברורה, והוא הצליח להשיג הרבה ממה שרצה. בצלאל סמוטריץ' יצטרך להתמודד עם שורה של פרלמנטרים ושרים מנוסים, שמכירים כל טריק בספר ומגיעים עם רשימת דרישות ארוכה מאוד. בכירי משרדו ידברו איתו על ריסון תקציבי ועל הפניית משאבים לרפורמות משמעותיות, אך השותפים ידרשו לממש את כל הבטחות הבחירות שלהם.
שר האוצר סמוטריץ' לא רוצה להעביר כספים לעובדי המדינה בלי הבטחה לרפורמות והתייעלות בשירות הציבורי. יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד נערך למלחמה
את האיתות הראשון קיבל סמוטריץ' מנגיד בנק ישראל השבוע. לפני שנה עמדה ריבית הפריים בישראל על 1.6%, היום היא עומדת על 5.25%, במסגרת ניסיונו של בנק ישראל להילחם באינפלציה שכבר הגיעה ל5.3%. הבנק סופג ביקורת רבה על העלאות הריבית מאנשים שהמשכנתא שלהם התייקרה מאוד, כולל חברי כנסת מרכזיים שגם רוצים לחוקק נגד העלאות הריבית הללו. אבל השבוע הזכיר הנגיד לממשלה שהוא לא היחיד שיכול וצריך להילחם באינפלציה. "חשוב שהממשלה הנכנסת תנהג באחריות הנדרשת בכל הנוגע למדיניות הפיסקלית", אמר פרופ' אמיר ירון במסיבת עיתונאים, "בעיקר בהוצאות שמטרתן הייעודית אינה תמיכה בצמיחה בת־קיימא".
אני עושה את חלקי, אומר בעצם הנגיד, אתם תעשו את חלקכם. בנק ישראל מנסה לכבות את מדורת האינפלציה באמצעות הריבית, וכדאי שהממשלה לא תתדלק אותה בחלוקת כספים מיותרת. חלק לא מבוטל של האינפלציה נובע מעלייה בביקוש, בעקבות חלוקת מענקים בתקופת הקורונה. וככל שהממשלה תמשיך ותחלק כספים לאזרחים, שישתמשו בכסף כדי להגדיל את הצריכה, היא עלולה רק להגביר אותה. ואם מגדילים את הוצאות הממשלה, כדאי שהכסף ילך לשיפור תשתיות ולרפורמות מחוללות צמיחה.
אלא שהדרישות הקואליציוניות הרבות הן בדיוק מהסוג שאינו תומך ב"צמיחה בת־קיימא". רובן מיועדות לשמר ואף לתגבר את מערכת התמריצים שמשאירה את הציבור החרדי בלי השכלה ותעסוקה. חלקן יעלו סכומים אדירים ואף ייכנסו באופן קבוע לתקציב, כך שהמדינה תצטרך לממן אותם בכל שנה. כרגע אין לדעת כמה יעלו כלל הדרישות הקואליציוניות, מכיוון שלא ברור מה יישאר על הנייר ומה באמת ייכנס לספר התקציב, אבל הן עלולות להגיע לעשרות רבות של מיליארדים שיתווספו על התקציב הקיים.
ואם זה לא מספיק, איום משמעותי נוסף להאצת האינפלציה ולניפוח ההוצאות הממשלתיות הוא הסכמי השכר שצפויים להיחתם עם ההסתדרות. הסכם המסגרת עם עובדי השירות הציבורי כבר פג, ואחרי שנה של הקפאת שכר, ההסתדרות מגיעה עם תיאבון מוגבר לתוספות שכר נרחבות. יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד הודיע שהוא מכוון לתוספת שכר של 13% לכלל עובדי המדינה, כלומר עלויות של מיליארדים רבים. הוא הכריז כי בכוונתו להילחם על כלל הדרישות עד ש"המדינה תבער", כך שצפויה לנו שנה סוערת של שביתות ועיצומים בשירות הציבורי. שר האוצר סמוטריץ' מצידו לא רוצה להעביר כספים לעובדי המדינה בלי הבטחה לרפורמות והתייעלות בשירות הציבורי. נגיד בנק ישראל סבור שככל שהסכמי השכר יהיו נדיבים כך יגברו לחצי האינפלציה, אך יו"ר ההסתדרות נערך למלחמה, ולא נראה שתוספת מתונה תספק אותו.
מול שתי החזיתות הללו יידרש שר האוצר להתייצב. יהיה עליו לרסן את הדרישות התקציביות של השותפות הקואליציוניות, ולשמור על הקופה הציבורית מפני דרישות שכר מוגזמות שרק עלולות לתגבר עוד את האינפלציה. החלטותיו בשני הנושאים הללו יקבעו במידה רבה את המדיניות הכלכלית של הממשלה החדשה.
מס מתחת לפנס
בעיצומה של מסיבת הניצחון של מפלגת ש"ס בצאת הבחירות, הכריזו שם בשמחה גדולה כי "בשבת נחגוג בקידושים בבתי הכנסת עם שתייה מתוקה וכלים חד־פעמיים". האמירה הזו הייתה ביטוי נוסף לתחושות הקשות ששני המיסים הללו חוללו בציבור החרדי, וייתכן אף שהם המריצו רבים לצאת ולהצביע.
עד כדי כך מגיעים הדברים, שזהו הצעד המדיניות הראשון, ובינתיים כמעט היחיד, ששר האוצר החדש הכריז עליו. זר שהיה מסתכל על הדברים מבחוץ, היה מתקשה להבין; מדובר במס שולי יחסית, בהיקף לא גבוה במיוחד, על צריכה של מוצרים שאכן יש להם השפעות שליליות. המדינה זקוקה לכסף בקופתה, ועדיף שבדרכו אליה הוא יסייע גם להיאבק בתופעות מזיקות.
נשמע טוב ונכון, ובכל זאת כדאי ששרי הממשלה היוצאת יפסיקו להיתמם. המיסים הללו פגעו באופן ישיר ולא פרופורציונלי בחברה החרדית, ויש בהחלט בסיס לתחושה שהם כוונו במיוחד אליה. עם מספר הילדים הרב, שלוש סעודות בשבת, שפע של חגים ומועדים, קידושים בבתי הכנסת, שמחות ואירועים, והמנהג הנפוץ לארח ולהתארח – משפחה חרדית ממוצעת לא באמת יכולה להתנהל בלי ההקלה הגדולה שמספקים הכלים החד־פעמיים.
אז נכון שריבוי הפלסטיק אינו מועיל לסביבה, ועדיין קשה להאשים את החברה החרדית בזיהום יתר על המידה. בשורה התחתונה, המשפחה החרדית הממוצעת צורכת הרבה פחות מהכול: פחות בגדים (שעוברים מילד לילד), פחות מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, פחות בתי קפה, מסעדות, מלונות ונסיעות לחו"ל, והרבה יותר נסיעות בתחבורה ציבורית. המשפחה הלא־חרדית הממוצעת אולי משתמשת פחות בכלים חד־פעמיים אבל משליכה הרבה יותר פסולת מכל הסוגים האחרים, מחזיקה רכב אחד או שניים (כשהרכב השני הוא במקרים רבים רכב שטח בזבזני), וטסה לחו"ל פעמיים בשנה. אז מי כאן מזהם יותר?
הממשלה היוצאת לא הייתה מעיזה למסות טיסות לחו"ל או לייקר את הנסיעה ברכב הפרטי – שני הרגלים שמזהמים הרבה יותר מכלים חד־פעמיים. להפך, הממשלה פעלה לסבסד את הנסיעה ברכב פרטי, והוזילה את הדלק כשהוא התייקר. לפוליטיקאים מהמרכז ומהשמאל היה נוח להטיל מיסים שפחות מכאיבים לקהל היעד שלהם, וכבונוס גם לתקוע אצבע בעין של החרדים. עכשיו זה מתהפך עליהם.
כרובית או במבה?
גם המס על משקאות ממותקים לוקה בראיית מנהרה. ההצדקה לו היא שיעור הסוכרת הגבוה במיוחד במגזרים החרדי והערבי, אבל אלה נובעים מאורח חיים לא בריא באופן כללי, הנפוץ בקרב אוכלוסיות חלשות בכל העולם. אורח החיים הזה כולל צריכת מזון מתועש וזול, עם הרבה סוכר מעובד, וצריכה נמוכה של מזונות בריאים ויקרים יותר כמו פירות, ירקות וחלבונים. בחברה החרדית אפשר להוסיף לכך גם מיעוט של פעילות גופנית. אז מה למשרד הבריאות להלין דווקא על הקולה?
אלא שרגולציה מטבעה פועלת באזור הנוחות, ומתמקדת במה שקל להשיג ולא במה שיביא הכי הרבה תועלת. שתייה ממותקת קל לסמן ולמסות, בניגוד ל"אורח חיים לא בריא", הגדרה שמורכבת מפרמטרים רבים. כך גם מיסוי כלים חד־פעמיים, שספק עד כמה הוא תורם להפחתת זיהום. לרוב האוכלוסייה הוא לא מאוד כואב בכיס ולא מציק במיוחד; הוא מספק בעיקר תחושת עליונות ירוקה, שאין לה כיסוי.
כדי לחולל שינויים אמיתיים בבריאות הציבור ובהגנת הסביבה דרושים צעדים משמעותיים יותר, אבל זה כאמור קשה ומורכב הרבה יותר. השר סמוטריץ' ומשרד האוצר שוקלים בימים אלה להחיל מס חדש על מזונות מזיקים, שלא יהיה ממוקד דווקא במשקאות הממותקים, אלא גם במזונות עתירי שומן ונתרן, והדברים נמצאים בדיונים מקצועיים. אבל כדאי להם לשקול את הדברים הבאים: כשבעולם האפשרויות הקיימות כרובית עולה כמו שלוש שקיות במבה, אי אפשר להתפלא כשאנשים צורכים יותר במבה מכרובית. אפשר לייקר עוד את הבמבה כדי שלא יקנו אותה, אבל יותר נכון לפעול להוזלת הכרובית. הבעיה היא פוליטית: קל הרבה יותר להטיל מס על קטגוריה אחת של מוצרים לא בריאים, מאשר להילחם בלובי החקלאי ובאלף בעלי אינטרס כדי להוזיל מזון בריא לכלל אזרחי המדינה.
גם מי שפועל לטובת בריאות הציבור צריך להבין שקשה מאוד לחנך אנשים בכפייה, וגם לא ברור שחינוך הציבור צריך להיות מטרתה של המדיניות הממשלתית. הרי בדיוק התחושה הזו של הציבור החרדי, שמישהו בא לשנות את אורח חייו, היא שגרמה לצעד הזה להיות הראשון שמבוטל.
בשורה התחתונה, אפילו מבחינת מטרותיה שלה זו לא הייתה מדיניות מוצלחת במיוחד. המס על משקאות ממותקים הוריד את היקף הצריכה שלהם, אבל לא באופן דרמטי. בדיקה שערך בנק ישראל העלתה כי הצריכה של המשקאות שמוסו אכן ירדה לאחר הטלת המס, אבל בשיעור נמוך של כ־12%, אבל גם הצריכה של משקאות שלא מוסו כלל כמו סודה, ירדה באותה תקופה בשיעור משמעותי. הצריכה ירדה באופן כללי, כנראה בעקבות התייקרות כוללת כתוצאה מאינפלציה, וכן בשל החלת חוק הפיקדון גם על בקבוקים גדולים. בסופו של יום הציבור המשיך לקנות משקאות ממותקים, ופשוט שילם על זה יותר. ההכנסות שהגיעו לקופת המדינה מהמס הזה הגיעו למיליארד שקלים – פי שלושה ממה שבמשרד האוצר ציפו לקבל ממנו.
גם על הכלים החד־פעמיים שילמנו הרבה יותר ממה שהיינו צריכים. מחקר אחר של בנק ישראל הראה שהטלת המס שימשה תירוץ להעלאת מחירים נוספת, ש"רכבה" על ההעלאה שנבעה מהמס. כך, במקום להעלות את המחיר של כוסות חד־פעמיות ב־13 שקלים לק"ג – שיעור המס שהוטל עליהן – המחיר עלה בפועל ב־22 שקלים לק"ג. זו איננה תופעה חריגה. כשמטילים מס על מוצר מסוים קשה לצרכן לזהות מהי ההעלאה הנובעת מהמס ומהי סתם העלאה של המחיר, והיצרניות מנצלות את המצב כדי לנפח את המחיר עוד יותר.
גם לאחר שהמיסים האלה יבוטלו, לא סביר לצפות שהמחירים ישובו למה שהיו. יש להניח שההפחתה תתחלק בצורה מסוימת בין היצרנים והצרכנים, כך שרק חלק ממנה יגיע לצרכן. זהו מקרה קלאסי של מדיניות של כוונות טובות, שהותירה את הציבור בריא פחות ועני יותר.
