אייי איייי איייי, את המילים האלה שאתם קוראים עכשיו אני כותב בתוך מעוק של ארגזים חומים וכבדים, בבית מבולגן ומקופל וארוז למשעי, עם לב נשבר ונדכה. כן כן, אחרי שלוש שנים וחצי נפלאות ויפות, אנחנו עוזבים את הדירה שלנו ברחוב ויצמן בתל־אביב, ועוברים לדירה אחרת, קטנה יותר, ישנה יותר, עצובה יותר, שנמצאת בקומה גבוהה יותר, כמה רחובות מכאן. וחשוב לי להדגיש שאנחנו עוזבים את הבית שלנו בנסיבות עצובות מאוד! בעלי הדירות כאן בבניין החליטו לקדם תוכנית של פינוי בינוי. בעוד פחות מחודש הבית הזה שבו אני חי, יהפוך לאבק, ובמקומו יבנו כאן מגדל גדול וחדש, עם חלונות זכוכית, מרפסות קטנות, וחניות פרטיות ממוספרות.
כבר כמה ימים שאני אורז את החיים שלי בתוך קרטונים שמצאתי ליד פח המִחזור. אני טומן את כל ה"דברים" שלי, את כל הספרים, הבגדים, הכלים, הרהיטים, האלבומים, הקלסרים, והקופסאות המצחיקות עם כל הכבלים והמטענים, בתוך קופסאות, ואז רושם עליהן, עם עט לא מחיק, שביר! שביר! כאילו שיש בחיים האלה משהו שהוא לא שביר. כבר כמה ימים שאני מצמיד מסקינטייפ לארגזים תפוחים, ותוהה ביני לבין עצמי, מה זה בכלל בית, מה התפקיד של הקירות הללו עבורי כבן אדם, למה המעבר הזה כל כך מטלטל אותי, למה החפצים האלה, שאני מעביר עכשיו ממקום למקום, מציפים לי את הלב בפחד, במועקה ובגעגועים.
לפני כמה שבועות יצא לי לשבת עם חבר טוב בפארק הירקון, בחלק היפה שלו, שנמצא ברמת־גן. פרשנו שמיכה על הדשא, ואכלנו פירות ולחם וגבינות, ושתינו יין, ובמשך שעה וחצי דיברנו על החיים. על החיים שלו, ועל החיים שלי, ועל החיים בכלל. והנקודה שבה ישבנו בפארק הייתה נקודה מיוחדת כזאת, היא גם הייתה נסתרת, וגם השקיפה על אזור עמוס כזה, מלא באנשים. והאנשים שחלפו מולנו בפארק היו מאוד עסוקים, מאוד עסוקים! זה מה שהבנתי. היו שם כמה אנשים שרכבו על אופניים, וכמה אצנים שרצו על השביל עם בגדי ספורט צבעוניים, וכמה אמהות שהסתובבו עם עגלות תינוק בהליכה נינוחה, וכמה אנשים שהוציאו את הכלב שלהם לטיול, וכמה ילדים שחזרו עם התיקים מבית הספר, וכמה קשישים שיצאו עם המטפלת שלהם לנשום קצת אוויר, וכמה אנשים שבדיוק היו בשיחת טלפון חשובה, ולכולם, לכולם! הייתה תשובה טובה לשאלה – "מה אתם עושים כאן". לכולם היה תירוץ מעולה, שהסביר באופן מושלם את הנוכחות שלהם בעולם.
לכולם יש תירוץ, זה מה שהבנתי אז, בפארק הירקון. לכל האנשים שמסתובבים בעולם יש תירוץ טוב, שיסביר את הנוכחות שלהם במרחב הציבורי. איש אחד הולך עם רצועה שקשורה לכלב. אישה אחת הולכת עם עגלת תינוק. איש אחד לובש בגדי ספורט ממותגים. אישה אחת קמה מהספסל ועוזרת לקשיש שלה לקום. ולכולם, לכולם! יש סיפור כיסוי, שמסביר מה הם עושים כאן. מה הם עושים בעולם. ובכל פעם שמישהו הולך לו בפארק בלי תירוץ, הוא פתאום נראה חשוד, הוא פתאום נראה כמו גנב או כמו פושע, שהרי, איך יכול להיות שהוא סתם הולך, סתם, בלי הסבר, איך ייתכן שהוא יוצא לעולם בלי תירוץ טוב. זה לא נראה טוב, זה חשוד מאוד, אולי הוא מחבל, אולי הוא פדופיל, אולי הוא גנב. מה הוא עושה עכשיו בעולם, הוא לא עושה כלום, הוא לא עושה כלום! צריך להזמין לו משטרה.
אתם מבינים, העולם הוא מקום מוזר וחשדני, כולם ממשטרים את כולם, וכולם ממשטרים את עצמם, וכולם צריכים סיבה טובה, תירוץ טוב, תשובה טובה לשאלה – "סליחה, מה אתה עושה כאן". אה, אני, אני בדרך לעבודה, אה, מה, אני, אה, אני פה עם הכלב שלי יצאנו לטיול, מה, אה, אני, כן כן, חחחחח, אני פשוט ממש מאחר לעבודה שלי שנמצאת פה קרוב, סליחה אבל אני חייב לזוז.
ובתוך העולם הזה, בתוך החיים האלה, יש רק מקום אחד שבו אף אחד לא צריך להסביר שום דבר לאף אחד, איייי אייי איייי! והמקום הזה הוא בית. בבית שלנו אנחנו יכולים להיות אנחנו, בלי תירוץ, ובלי הסברים. בבית שלנו אנחנו יכולים להימרח על הספה ולבהות באוויר, בלי להיות חשודים. בבית שלנו אנחנו יכולים להיות שלמים עם עצמנו, בלי תירוצים ובלי הסברים, ובלי סיפורי כיסוי. זה התפקיד של בית! להעניק לנו מרחב אחד, טהור וצלול, שבו אנחנו לא חייבים לאף אחד דין וחשבון. אני כאן, ויש לי זמן, אני הפעם הבאה.
הנקודה שחשוב לי שתבינו היא שמחוץ לבית כולם מסבירים לכולם כל הזמן "מה הם עושים כאן", ובתוך הבית, אף אחד לא צריך להסביר לאף אחד כלום. זה היופי של בית, זו המתנה ש"בית" מעניק לאנשים שגרים בו. בבית אנחנו יכולים להיות אנחנו, בלי תירוצים, ובלי דיווחים, ובלי הסברים. בבית אנחנו יכולים להימרח על הספה, ולבהות באוויר. כן זה מה שאני עושה עכשיו, זה מה שאני עושה כאן. אני לא עושה כלום.
וזה מה שמסביר, נראה לי, את המועקה הזאת שאני מרגיש בימי המעבר האלה. המשפחה שלי ואני עוזבים בית אהוב אחד, ועוברים לבית שבור אחר. והמעבר הזה הוא מעבר קשה ומורכב. כמה זמן ייקח לי להרגיש שם בבית. כמה ימים יחלפו עד שנרגיש שם מספיק בטוחים, להיות מי שאנחנו, להיות כפי שאנחנו, בלי תירוצים ובלי הסברים. כמה פריקות, סידורים וניקיונות נצטרך לעשות בדירה הבאה, כדי שנוכל להרגיש שהמקום הזה מספיק בטוח עבורנו כדי לחיות בו בלי סיפור כיסוי. זה המסע שאליו אני יוצא עכשיו, באמונה ובחשש. ומי ייתן שבזה המקום, תהיה ברכה, ויהא שלום
