במשך תקופה ארוכה מאוד היה מונח ליד המיטה שלי בפנימיית הישיבה ספר עב כרס, "המשגיח ר' מאיר – הגביע שעלה על גדותיו" בתחתית הכריכה בצד ימין נכתב: מאת ש. אזרחי, על אף שמי שהיה פותח את הספר היה מגלה כבר בעמוד הראשון שהמחברת היא שולמית אזרחי, בתו של המשגיח ר' מאיר חדש זצ"ל מושא הספר.
לאחרונה יוצא לי להרהר הרבה על יצירות תרבות שעיצבו או שינו את חיי. לפעמים זה נשמע מרחיק לכת, לפעמים אני מטיל ספק ביכולת של יצירת תרבות לשנות חיים ולפעמים אני משוכנע שחיינו מעוצבים אך ורק מיצירות תרבות. בין כך ובין כך, אצלי, ברשימת יצירות התרבות האלה, מככב באחד המקומות הראשונים הספר הזה, שקראתי מכריכה לכריכה אינספור פעמים בשנות הישיבה שלי ואפילו פעם נוספת ממש לא מזמן. השאלתי אותו להמון חברים שחוו איתו חוויות דומות ושונות.
חוץ מסיפור חייו המרתק של ר' מאיר חדש, יש בספר הזה תיאור ביוגרפי לא פחות ממדהים על עולם הישיבות הסלבודקאי מראשיתו ועד ימינו, שזור במאות סיפורים קטנים, עובדות ממקור ראשון, תמונות נדירות בשחור־לבן, פנים ושמות. אני חושב שמי שרוצה להבין באמת את "מערכת ההפעלה" של עולם הישיבות הליטאי, גם זה שקיים היום, מי שרוצה להעמיק ולהכיר את ההווי, הרוח החיה, סולם הערכים והיסודות הגדולים עליהם מושתת מוסד הישיבה, חייב בחובה גמורה לקרוא את הספר הזה.
הפלא הוא, שלרגעים, הקורא משוכנע שכתב אותו בחור ישיבה לשעבר שחווה את כל המאורעות הללו על בשרו. מישהו שבוודאי חבש את ספסלי בתי המדרש השונים, ינק בצמא את שיחות המוסר של המשגיחים המיתולוגיים, הכיר את ההווי הישיבתי עד לשד עצמותיו וחי אותו ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אך לא. את הספר כתבה אישה.
אישה שאומנם לא למדה בצורה פורמלית בישיבות אסכולת סלבודקה אך הכירה אותן יותר מגברים רבים וטובים שלמדו בהן. ולא רק הכירה, הרבנית שולמית אזרחי הבינה את עולם הישיבה לעומקו וכתבה עליו כמו שאף גבר ליטאי לא יכול היה לכתוב. כי בכתיבתה היא נתנה גם את הלב ואת האהבה ואת הסקרנות ואת הנשיות – המצרך הכל כך חסר באופן שבו התרגלנו ללמוד תורה בישיבות.
בשבוע שעבר נפטרה הרבנית שולמית אזרחי לבית עולמה והיא בת 91. ואני, אומנם לא למדתי בישיבת "עטרת ישראל" של בעלה הגדול ר' ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, אבל כידוע לכל מי שמכיר אותי או קורא את הטור הזה, אני מעריץ מאוד גדול וותיק שלו. ובכל זאת הבטחתי לעצמי לא להשתפך במילים גדולות על ר' ברוך מרדכי בטור הזה כי הטור הזה שייך לרעייתו הדגולה שולמית זצ"ל. הטור הזה הוא המחווה הקטנה שלי אליה כהכרת הטוב על ספרה ששינה את חיי ושעיצב אותם. לא כ"אשת חבר" אלא כדמות ואישיות נדירה בפני עצמה. אבל אז שמעתי את ההספד המהפכני שהספיד אותה בעלה והחלטתי שלמרות זאת, חובה עליי לצטט קטעים מתוכו. והסיבה שכתבתי "מהפכני" היא כי הוא באמת הספד כזה, כפשוטו. מי שמכיר הספדים ישיבתיים ליטאיים בוודאי יבין אותי. זהו הספד רומנטי, פמיניסטי, שובר לב ומלא בגעגוע:
"שולמית… אני רוצה לדבר אלייך בשם משפחתך שכל כך אהבת. אין אמא מושלמת ממך. אין סבתא מושלמת ממך. אין אחות מושלמת ממך. אני יכול לדבר אלייך, בשם מאות תלמידי הישיבה שהם תלמידייך. תלמידי הישיבה אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד. את יודעת את זה. אני רוצה להודות לך על החינוך שחינכת אותם. איזו מחנכת דגולה היית לתלמידים בישיבה… כמה תורה את הרבית. איזה דרבון היה אצור בשפתותייך… ללימוד, לגדלות התורה… ללימוד עם ברען! מי יודע מה זה 'ברען' (אש) בלימוד יותר טוב ממך? אני רוצה להודות לך בתור 'אם הישיבה' בלי מליצות. 'אם הישיבה' כפשוטו. אני רוצה להודות לך על המוני קשי יום, על המוני מסכנים שאיש לא הכניס אותם הביתה ואת טיפלת בהם ורחצת אותם. יש לנו מושגים כמה לב יכול להכיל?! הלב שלך הכיל יותר מכל הלבבות! שולמית… שולמית… תודה לך עליי, עליי, עליי, עליי, עליי… את יודעת על מה עליי. על הכול, הכול, הכול. אוי ויי ויי ויי… כמה אהבת תורה, כמה יראת שמיים, כמה מוסר! כמה הספרים שלך עשו, ועושים… שולמית, 'דודי ירד לגנו' וליקט את השושנה היפה ביותר, המושלמת ביותר. לעצמו. שולמית… שולמית… זה ברוך מדבר… ברוך, ברוך… שולמית…"
וההספד הזה הוא השיעור הכי גדול שלמדתי עליה. על דמותה ועל חייה כסופרת, כרבנית, כאישה וכ"אם הישיבה". בלי מליצה. כפשוטו.
לזכרה של הרבנית שולמית מחלה אזרחי ע"ה
