בשנת 1999 נערכה בכניסה לירושלים הפגנת ענק ועצרת תפילה של הציבור החרדי נגד בית המשפט העליון. באירוע, שכונה "הפגנת החצי מיליון" היו ככל הנראה בין 250 ל-350 אלף איש. מי שבוודאי לא היו שם אלו אנשי ימין, או בכלל אנשים שאינם חרדים.
ניסיונות לגייס מפגינים מהציבור הדתי-לאומי למחאה נגד התערבות בג"ץ במדיניות הגיוס, לא נחלו הצלחה. רבים בימין אמנם לא התלהבו מצעדיה של מערכת המשפט, אולם הדברים לא נתפסו כחמורים עדי כדי כך שצריך לצאת באופן פומבי נגד מה שנחשב בזמנו לאחד מסמלי השלטון המכובדים ואולי אפילו הקונצנזואליים של מדינת ישראל.
ב-20 וכמה שנים שחלפו מאז, עברו הרבה פסיקות במבנה הסמוך לכנסת. החלטות שפעם אחר פעם שיקפו מצב בו קבוצה קטנה של אנשים החליטה להשליט את האג'נדה שלה על כל המדינה, בלי שאף אחד מינה אותם לכך.
חוסר היכולת של שופטי בג"ץ לרסן את עצמם, הוביל לכך שלאט לאט חלקים הולכים וגדלים בציבוריות הישראלית נחשפו למצב האבסורדי בו שיקול דעת של קבוצה קטנה משפיעה על מדינה שלמה.
זה לקח כמה עשרות שנים, אבל בקמפיין הבחירות האחרון זה כבר היה הנושא המרכזי, אחד הדגלים המרכזיים שהניפו כל מפלגות גוש הימין. הצורך בהחזרת האיזון בין הרשות השופטת לבין הרשויות המחוקקת והמבצעת, נתפס כקונצנזוס מוחלט בקרב מחנה שלם.
הרפורמה שהציג אתמול (ד') יריב לוין היא מחיר שכרון הכוח של מערכת המשפט. של שופטים ויועצים משפטיים שהשתמשו ב"עילת הסבירות" בכל פעם בה התקבלה החלטה שלא לרוחם. של עתירות מוזמנות שנועדו לאפשר לבית המשפט לקבוע דה-פקטו את המדיניות של ישראל בשלל נושאים.
מי שלא הצליחו לרסן את עצמם, מגלים כעת שלמתיחת החבל עד לקצה, יש מחיר. שכאשר המטוטלת מגיע עד לקצה, בסוף מגיע הרגע בו היא תנוע במהירות אל הצד השני.
