באולם ג' של בית המשפט העליון לא היה זכר לדרמה המשפטית שמתנהלת בחוץ. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות פתחה את הדיון על כשירות המינוי של אריה דרעי לשר בצורה עניינית, כמעט טכנית, מקפידה לא לנצל את הבמה לשום הערה שיכולה להתפרש כאקטואלית. הדי ההפגנות לא נשמעו מבעד לקירות בית המשפט העבים, והרכב 11 השופטים צלל לעומק השאלה אם המינוי של דרעי סביר, כאילו שר המשפטים לא הכריז אמש שבכוונתו לבטל בכל מקרה את עילת הסבירות.
הפרשנות הרווחת היא שמועד השקת הרפורמה – ערב הדיון בבג״ץ על מינוי דרעי – נועד להרתיע את השופטים ו"להניח אקדח על השולחן", אבל המציאות הפוכה. דרעי הופתע לשמוע מהתקשורת על מסיבת העיתונאים שכינס לוין, והוא משוכנע שהתזמון פועל דווקא לרעתו. יו"ר ש"ס לא הסתיר את תקוותו שבין שיקולי השופטים בעניינו יעמוד לטובתו הניסיון שלהם לדחות או למנוע את ההתנגשות בין הרשויות.
את האקדח הוא הניח כבר במהלך מערכת הבחירות כשאיים בביטול עילת הסבירות, אבל בפועל חוק דרעי הוא תיקון מינורי ולא עקרוני של מילה אחת בחוק יסוד הממשלה. המסר המשתמע ברור: הניחו לי להתמנות כך, כדי שלא אצטרך לפתוח במערכה כוללת במידה שאפסל. אלא ששר המשפטים הקדים והודיע שלא משנה מה תהיה התוצאה, המערכה בוא תבוא. למעשה, היא כבר כאן: עילת הסבירות תבוטל גם אם מינוי דרעי יאושר. ממילא, אם היה תמריץ כלשהו לשופטי העליון לאשר את מינוי דרעי למרות הקשיים, לוין נטל אותו מהם.
דרעי חייג ללוין שוב ושוב, ניסה לתפוס אותו בטלפון ללא הצלחה. נכון, ההסכם הקואליציוני נותן לשר המשפטים שליטה מוחלטת בתהליך. בהיקפו, בתזמון שלו ובקצב החקיקה. ועדיין, השותף הבכיר ביותר של נתניהו היה מעדיף להתעדכן מראש בפרטי הרפורמה, ובעיקר במועד השקתה הרגיש כל כך.
לכן, כנראה, דרעי הוא היחיד מראשי סיעות הקואליציה שלא מיהר לשגר הודעת ברכה על המהפכה של שר המשפטים. אגב, היחיד שהיה שותף בסוד העניינים הוא ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הדתית, שתפקידו יהיה לקדם בוועדת החוקה את הסעיפים הרלוונטיים לרפורמה.
דרעי מצא זמן ואורך רוח לברך דווקא את היועמ"שית. בהודעה מנומסת עד כדי חוסר אמינות הודה לה על כך שבחוות דעתה, שמסקנתה היא שמינויו אינו סביר, היא ציינה גם שלא הוליך שולל את בית המשפט בהסדר הטיעון. באותה הודעה כתב ממציא אסטרטגיית "אני מאשים" שהוא מאמין וסומך על בית המשפט – הכול בהתאם לקו שלו: מינימום חיכוך עם המערכת. זה לא שדרעי מתנגד למהפכה, ששורשיה נעוצים גם בפסיקות בעניינו. הוא פשוט היה מעדיף שהיא לא תתנהל על גבו.
מה שכן תואם איתו הוא כינוס ראשון של הקבינט במקביל למועד הדיון. 11 ח"כים ושרים של ש"ס נשלחו לשבת בשורה אחת מול 11 השופטים, מדגישים בנוכחותם את היעדרות מנהיגם ששהה באותה שעה בקריה בתל־אביב. גם זה מסר לבית המשפט: האם בשם הסבירות אתם מעדיפים את הרכב הקבינט החדש בלי נוכחותו הממתנת של דרעי?
אם לא למען דרעי, טוענת האופוזיציה, הרפורמה נועדה למלט את נתניהו עצמו מן הדין. כמתנגד עקבי לכל שינוי במערכת המשפט, נתניהו אכן עבר צד בעקבות תיקי האלפים, אבל לא בהכרח במובן שמקובל לחשוב. כדי להפסיק את המשפט או להגיע להסדר טיעון נוח, ראש הממשלה אינו זקוק לרפורמה מקיפה. אולי אפילו להפך: איום בפסקת התגברות וכמה מהלכים טקטיים, כמו פיצול תפקיד היועמ"ש ומשיכת כתב האישום לתיקונים, היו מספיקים בהחלט כדי להביא את המערכת לנקודה הדרושה מבחינתו.
כך עולה מתמיכתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס אהרן ברק, בהסדר הטיעון הקודם עם נתניהו, בנימוק שהוא מגדולי מגיני מערכת המשפט. השינוי שחל בעמדתו של נתניהו קשור בחרם הפוליטי של מחנה רק־לא־ביבי, שלא הותיר לו ברירה אלא להסתמך על השותפים שמימינו בלבד, ואלה לראשונה היו חזקים מספיק לכפות עליו מהלכים שעד כה הוא מסמס בשיטתיות.
אגב, רבים מבכירי הגוש המחרים תמכו בעבר לפחות בחלק מהצעותיו של לוין. גדעון סער, אביגדור ליברמן וזאב אלקין תמכו בעבר בפסקת ההתגברות (אלקין אפילו דרש אותה ברוב של 61 בלבד), ובפיצול תפקיד היועמ"ש. לוין רוצה שני קליקים ימינה, הם רוצים אחד – דיון לגיטימי על עומק התיקון הדרוש. לפיד עצמו הביע תמיכה עקרונית בשינויים מסוימים בתחום, אבל טען שיש לדחות אותם למועד שבו לא יכהן ראש ממשלה הנאשם בפלילים.
הבעיה היא שלפי ההיגיון הזה, קשה לסמן עיתוי שהיה מקובל עליו בעשרים השנים האחרונות. למעט ממשלת בנט־לפיד קצרת הימים, כל ראש ממשלה זה שנות דור עמד תחת חקירות. גם בקרב שרי המשפטים נמצא שיעור נחקרים גבוה במיוחד. חלק מהפרשות שנחקרו הסתיימו בלא כלום. שאלת התזמון הייתה צפה כמעט בכל מועד – אצל אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט וכמובן נתניהו.
בתחילת העשור הקודם היה לו חלון ללא עננה פלילית, אבל לא הייתה לו מוטיבציה.
היעדרות נתניהו ממסיבת העיתונאים הדרמטית של לוין נועדה למנוע מצג (לא שווא) שבו נאשם מפרק באופן אישי את המערכת השופטת אותו, אבל אולי גם להשאיר לו מרחב תמרון להידברות. מה שעוד נעדר מהחלק הראשון של תוכנית לוין – מלבד חוק יסוד החקיקה המורכב, שדורש זמן – הוא מהלך קל ופשוט, ופחות שנוי במחלוקת, שנתניהו אישית מעוניין בו במיוחד: פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. דווקא בגלל ההשלכה האפשרית על נתניהו הוחלט להשאיר אותו בחוץ בינתיים.
הנוסח שהשיק לוין בהחלט יכול להפוך להצעת פתיחה במשא ומתן, והיה לכך גם רמז בדבריו כלפי האופוזיציה וגם כלפי השופטים. בסביבתו מתעקשים שאין זה מס שפתיים. שר המשפטים נכון להידברות, גם אם לא בהרבה סבלנות ולא בכל מחיר. לוין טרם פגש את הנשיאה חיות מאז נכנס לתפקידו, אבל לשר המשפטים קבועה פגישה שבועית עם נשיאת העליון – הזדמנות מצוינת לנהל שיח פרטני על כל אחד מהסעיפים שעל הפרק. גם אם הנשיאה המכהנת תראה את עצמה מוגבלת מדיון כזה, פורום נשיאי העליון לשעבר יוכל לקדם שיח דומה.
במקביל, או קודם לכן, הפרטנר העיקרי למשא ומתן כזה הוא האופוזיציה, שכרגע עוד נראית מסוכסכת ומבולבלת. כשלפיד המריא לחופשה בלתי מובנת בפריז מיהר בני גנץ, באופן חכם ואחראי, להציע הידברות כזאת. חבל שהוא נזכר רק כעת, אחרי שנים ארוכות שהמחנה שלו סירב לנהל כל דיון כן וענייני על פריווילגיות משפטיות שנלקחו ללא סמכות, אבל מוטב מאוחר.
זהו אינטרס מובהק גם של הימין, שאומנם השיג ניצחון מוחץ אבל הקים ממשלה על חוט השערה. אם רוצים תיקון אמיתי ארוך שנים, ולא סדרת חוקים שתבוטל בחילופי השלטון הבאים (שינוי משטרי הוא בכל זאת עניין רציני יותר ממס על משקאות מתוקים), שווה לגייס למהלך תמיכה רחבה ככל האפשר. וכן, גם בהצעה של לוין יש כמה וכמה סעיפים שכדאי וצריך לאזן ולדייק.
ועוד דבר שכדאי לזכור: אחרי שינוי כזה, אחריות הרוב כלפי המיעוט תהיה רבה יותר. חברי הכנסת יידרשו למחשבה מעמיקה יותר, בטרם יתמסרו אל המשמעת הקואליציונית. בהיעדר גורם מרסן, המחנה האוחז בהגה השלטון יצטרך להפעיל יותר שיקול דעת בבואו לחוקק, מתוך הבנה שהוא הפוסק האחרון. הגלגל הרי תמיד מסתובב.
