עד השיר האומלל ההוא אלדד אזולאי היה זמר הבית של המגזר. אולי לא כולם התחברו למוזיקה שלו, אבל כולם הסכימו כמה טוב שיש גם לנו זמר ששר שירים שמתכתבים עם המקורות, "אבל לא מלחין פסוקים", כפי שהיטיב להתנסח כתב התרבות של אחד מעלוני השבת הנחשבים, וחתם: "הנציג של כולנו בראש הספוטיפיי". בכל פעם שהופעה של אלדד הייתה סולד אאוט האתרים המגזריים דיווחו על כך בהרחבה, וכששיר נוסף שלו השתחל לפלייליסט של גלגלצ הגאווה הציבורית רק גדלה מעט. עד השיר האומלל ההוא.
זה היה שיר אהבה. אבל אהבה ממש. כזה שאי אפשר לפרש שהוא מתייחס לארץ ישראל או לתורה, אפילו לא למוזיקה. הפעם הלכת רחוק, כתב רב מוכר בפייסבוק, אהבה בין איש לאשתו היא כמובן דבר קדוש אבל דווקא משום כך היא אינטימית כל כך, ולא מתאימה לרשות הרבים. כתב המוזיקה של העלון הנחשב קונן בצער שאלדד התמסחר, והפנה את תשומת הלב לביגוד שלו: בקליפ של השיר בגדים תוצרת פוקס החליפו את חולצת הבייניש המהוהה והחיננית כל כך, ואם תסתכלו תוכלו לראות שגם הכיפה שלו קטנה, ממש כאילו הוא שכח שהוא מייצג מגזר שלם. אלדד עצמו התייחס לנושא בהרחבה בראיון שהעניק מעט אחר כך לעיתון מגזרי, אבל אף אחד לא זכר מה הוא בעצם אמר, כי בדיוק באותו שבוע פרצה סערת מיקי ומוטי.
כולם אהבו את מיקי ומוטי, ההוכחה האולטימטיבית לכך שגם דוסים יכולים להיות מצחיקים. אמנם ראש ישיבה נחשב כתב נגדם פעם מאמר, והסביר שגם אם זו אינה ליצנות אסורה זהו לכל הפחות בזבוז זמן ואולי אפילו מושב לצים, אבל כמעט אף אחד לא התרגש. אפילו רבנים בישיבות נהגו לצפות במערכונים שלהם, ולו רק בשביל לזרוק בשיעור הערה שתראה שהם בעניינים. עד המערכון על הלכות כשרות.
הפעם אכזבתם בענק, כתבו להם המגיבים בפייסבוק. ההלכה היא הלכה, ומי שלא מבין אותה שינסה ללמוד במקום להגחיך. מגיבים נוספים כתבו שאין להם בעיות עם בדיחות על הלכה, כל עוד הן לפחות מצחיקות (אם כי התקשו לספק דוגמה ספציפית לבדיחה מוצלחת שכזו), אחרים תהו בקול מה בעצם ההבדל בין מיקי ומוטי לבין ליאור שליין, ואת המסמר נעצה צופה חדת עין שזיהתה שהחסה בקליפ היא לא של חסלט. מיקי ומוטי ניסו להסביר את עצמם בפוסט ארוך בפייסבוק, אבל רבים הגיבו: "איבדתם אותנו כקהל". עם כל הקהל שאבד, אפשר לתהות למה המערכון הזה צבר פי שניים צפיות מכל יתר הסרטונים בערוץ של מיקי ומוטי, אבל במקום זאת אפשר להתעסק במה שחשוב באמת: הסיפור של שלומית שפירא.
מה היא בכלל הייתה צריכה ללכת למוסף הארץ, רטנו עיתונאים במגזר, חסרות לנו במות לסיפורים קצרים משלנו? ונכון, לאמנות טובה אין גבולות, אבל סיפור על הקושי בשמירת שבת? כמה פתטית אפשר להיות, את רואה שהספרים שלך נמכרים היטב אז את הולכת לנסות להתחנף לברנז'ה? רב מוכר אפילו פרסם בפייסבוק שלו תמונה של שני הספרים של שלומית ליד פח המחזור הסמוך, וכך הפגין טהרנות מושלמת הן בתחום הפרדת הפסולת והן בתחום הפרדת הפסולת.
ועם כל המכות האלה שניחתו על המגזר בתקופה קצרה של שלוש שנים וחצי בלבד, הגיע השער בידיעות אחרונות ונתן את המסמר האחרון. אנחנו מתכוונים כמובן לראיון עם עזרא בן-שלמה, הזמר המגזרי המהולל שרגע לפני סיום השנה הלועזית הצליח להשתחל לחמישייה הפותחת של היוצרים המואזנים בספוטיפיי. "הנציג של כולנו בגלגלצ", דייק כתב התרבות של עלון השבת, והוסיף שהמוזיקה של עזרא מוכיחה שאפשר ליצור שירים יהודיים שהם יותר מהלחנת פסוקים. במחשבה שנייה, אולי עדיף היה להחמיא לו קצת פחות, כדי שלא ילך לידיעות ויספק שם את הכותרת "אני לא רוצה לכבוש אף אחד".
המנויים על ידיעות ידעו שהנושא היה קיסריה – עזרא אמר שהוא לא סובל את המונח הזה, הוא לא כובש שום במה אלא מופיע עליה, ובכלל כל המירוץ הזה אחרי יעדים גרנדיוזיים לגמרי לא בשבילו. אבל באופן מפליא הסתבר שאיש מהמצקצקים לא מנוי על ידיעות, והתמונה שרצה ברשתות החברתיות הספיקה. עזרא כבר חשב להסתגר בבית ולבטל את כל ההופעות, אבל אז הוא גילה שהוא כבר לא מעניין אף אחד (חוץ מאת המאזינים בספוטיפיי, כמובן). תשומת הלב המגזרית התמקדה כולה בשיר החדש של אלדד.
"זה קצת מוזר, לא רציתי לייצג שום מגזר, מרגיש לפעמים כמו חייזר", שר אלדד, "השכן ממול בי נעזר, כדי להשיג קשרים בדואר ולי אין אפילו תואר. החיבוק הזה קצת חונק, לפעמים אני קצת משתנק". יתר השיר היה גם הוא בכיוון הזה, וכמובן עורר לא מעט ביקורת. לא זכרנו שהחיבוק שלנו חנק אותך כשקיבלת ראיון בכל כלי תקשורת מגזרי כשהוצאת את שני האלבומים הראשונים, סנט מבקר התרבות הנצחי של עלון השבת, והוסיף: ובכלל, מה כל כך מאתגר בלהיות נציג של המגזר?
