"כל מי שעד עכשיו שתק מוכרח לקום, להרים את ראשו ולהשמיע את קולו – לפני נפילת הדמוקרטיה הישראלית". כך כתב בגיליון האחרון של המגזין "ליברל" מיקי גיצין, מנכ"ל הקרן לישראל חדשה. יש לומר למר גיצין: הפוך מיקי, הפוך. ב-1 בנובמבר קמו היהודים במדינת ישראל לעמוד על נפשם ולהציל את המדינה היהודית. את ה'פדנטוקרטיה' הישראלית הם הפילו, לא את הדמוקרטיה.
- חוסר איזון קיצוני: יריב לוין הלך רחוק מדי
- רוטמן הנחה: בכל הצעת חוק בוועדת החוקה – תוצג עמדת המשפט העברי
'פדנטוקרטיה', זהו מושג שטבע האנרכיסט הרוסי מהמאה ה־19 מיכאל בקונין, מהאבות הרוחניים של המהפכה הבולשביקית. פרושו, ליצור "משטר שבו אינטליגנציה פוליטית, שבנסיבות רגילות הייתה נותרת חסרת תעסוקה, נוטלת לידיה את עמדות הכוח". הוא מבטא את המציאות בישראל שהדמוקרטיה שלה כורסמה במשך שנים ארוכות. שר המשפטים יריב לוין התמנה לתפקידו במטרה להציל את המדינה מתהליך זה, שגיצין שותף בכיר בו.
הדרך עוד רבה וארוכה, ובפרפראזה על אבחנתו של צ'רצ'יל אחרי המתקפה היפנית על פרל-הארבור, ניתן אפילו לומר כי "זהו אינו הסוף. זהו אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל זהו, ייתכן, סוף ההתחלה."
מקורותיה הקומוניסטים של הפדנטוקרטיה, וחדלות האישים המתגלה באופוזיציה, מסבירים את זעקות השבר המגיעות מהשמאל על "קץ הדמוקרטיה". רק המלים "אינטליגנציה פוליטית", שבהן נקט בקונין, מבדילים בין הגדרתו לבין האופוזיציה בישראל.
את מופע הפדנטוקרטיה הישראלי, צפה עיתונאי "דבר" חגי אשד כבר ב־1987, במאמרו "שלטון של קצינים ומשפטנים". רוצה לומר, כבר לפני עשרות שנים התקיימה סימביוזה, בין קצינים ומשפטנים שהוא אחד ממאפייני האופוזיציה כיום.
"יכול להיות", כתב אשד, במאמר המופיע בספר "זה לא רק החום המלוח" (1991), "שעל הממשלה ועל הכנסת יגזרו שיתוק והמתנה פאסיבית לפסק-הדין של שופטי כל הארץ… יהיה זה ביטוי נוסף… להתמוטטות שני אדני המשטר הדמוקרטי בישראל – 'הממשלה הנבחרת' חסרת האונים ו'הכנסת הנבחרת' חסרת הסמכויות. לאחר שייחשף סופית פרצופם הנבוב והחלשלוש של שני המוסדות הדמוקרטיים הללו שפשטו את הרגל – תתפנה סוף-סוף הזירה הפוליטית והציבורית למאבק רציני בין שני גורמי הכוח והסמכות האמתיים של המשטר בארצנו – האם יהיה זה משטר של 'שלטון קצינים', או של 'שלטון המשפטנים' בישראל".
"מובן מאליו" ממשיך אשד בספרו, "שגם אלה וגם אלה יזדקקו לעלה תאנה דמוקרטי, שהוא אביזר נחוץ ומועיל – אפילו במשטרים הקומוניסטיים…הממשלה והכנסת לא יתבטלו חס וחלילה. הן ימשיכו להתקיים ולהתכנס ולקבל החלטות… למה לא? אף אחד לא יתייחס ממילא ברצינות אל כל הפסאדה הרעועה הזאת. ההחלטות האמתיות יתקבלו בשתי 'החונטות' השלטוניות… שבידיהן מצויות הסמכויות הממשיות".
המאמר מסתיים בקריאת אזהרה של אשד: "מי שרוצה לחזק את הדמוקרטיה בישראל צריך לחזק את הממשלה ואת הכנסת ולא לבזות אותן בעיני הבריות,… המשפטנים והעיתונאים שלנו צריכים לתמוך בחיזוק סמכויות הממשלה והכנסת… אחרת כל מה שיישאר לנו הוא… שלטון הקצינים והמשפטנים בארצנו".
בעיתון "הבוקר" משנת 64' נכתב כי "כאשר חלו החילופים באגף המודיעין של צה"ל התלוצצו באגף: הנה הלך עמית (הכוונה לאלוף מאיר עמית, ראש האגף הקודם) ובא יריב (אל"מ אהרון יריב –ראש אגף המודיעין הנוכחי)". גם ברחוב צאלח א־דין בירושלים היו רגילים שהשרים הם עמיתים. כך היה מאז ימי דן מרידור כשר משפטים ועד יריב לוין, ואין צורך להזכיר את כל השרים שהגישו את אזנם אל המזוזה. יוצאים מכלל זה היו חיים רמון ופרופ' דניאל פרידמן. כהונתם הייתה חריגה מהנורמה המקובלת על דיירי רחוב הנשמות הטהורות.
שלושים וחמש שנה חלפו להן עד שאזרחי ישראל התעשתו ובחרו בממשלה שתשיב את משולש הכוחות; ממשלה, כנסת ובית המשפט, להיות שקול ומאוזן, ותחזיר את החיוך לאזרחים. במשרדי הקרן לישראל חדשה, לעומת זאת, כמו גם במשרד המשפטים, אומרים "הלך עמית ובא יריב". אבל בלי להתלוצץ.
על המחנה הלאומי, ועל השמאל הציוני שמגלה לאחרונה סימני חיים, להתייצב מאחורי השינוי המתבקש שמוביל באומץ שר המשפטים. המשילות "חסרת האונים", כלשונו של אשד, שהתהוותה, היא סכנה להמשך המפעל הציוני.
