הפירוש העממי לביטוי המוכר "פני הדור כפני הכלב" הוא זה: הכלב מתאפיין בכך שהוא רץ לפני אדוניו, ולכן נראה כמוביל. אבל בכל צומת שיש בה מקום להתלבט, הכלב עוצר ומחכה לראות איזה כיוון יתווה הבעלים. זה גם אופיים של מנהיגים מסוימים: תפקידם מסמן אותם לכאורה כמובילים, אבל למעשה הם מובלים בידי ההמון. זוהי מהות הפופוליזם.
המשל הזה מבהיר גם מה בין משטר דמוקרטי לפופוליסטי. הרי ההיענות לרצון העם היא לב־ליבו של משטר דמוקרטי, ואם כך מה לנו כי נלין על מנהיגים פופוליסטיים? אלא שבמשטר דמוקרטי הציבור אכן בוחר את שליחיו, מתוך אמון שיש להם מספיק בקיאות וחוכמה לנהל את ענייני המדינה, ואם יוכיחו שלא – לא ייבחרו שוב, או שהציבור יפגין ויפעל נגדם. במשטר פופוליסטי, הציבור לא באמת נותן אמון במנהיגיו, ולמנהיגים עצמם אין תחושה שהציבור נותן בהם אמון. לכן הם צריכים לבדוק בכל רגע – פעם בסקרים, והיום ברשתות החברתיות – מה הציבור חושב.
עלייתו של איתמר בן־גביר להר הבית השבוע שייכת לסוג הזה של פוליטיקה פופוליסטית. הכול יודעים שבן־גביר מאמין בהפגנת ריבונות ישראלית בהר. אבל התעקשותו לקיים את העלייה ההפגנתית דווקא בשבוע הראשון לכהונתו מוכיחה שלא זה עמד לנגד עיניו, אלא הצורך בריצוי הבוחרים. גם לתומכי בן־גביר ברור שאתגרי המשילות רבים מספור, והר הבית אינו בהכרח הראשון שבהם. יתר על כן: ביקור בהר הבית גם מסכן יעדים מובהקים אחרים של הממשלה, כמו הרחבתם והעמקתם של הסכמי אברהם. אבל ביקור בהר הבית מעניק כותרות ששום מקום אחר לא יעניק. לכן בן־גביר, המכור לתקשורת ולרייטינג, התחיל את כהונתו דווקא שם.
הרפורמות שהציג שלשום שר המשפטים יריב לוין נראות מעמיקות יותר מהגחמות של בן־גביר. לוין ואחרים חשבו עליהן בוודאי זמן רב יותר. את הצורך בשינוי מערכת היחסים בין עולם המשפט לשאר מערכות השלטון אפשר להצדיק בהתנהלות האימפריאלית, היהירה והזחוחה של מערכת המשפט עצמה לאורך שנים. למעשה, לרפורמה החדשה יש הורה 1 והורה 2: יריב לוין – ואהרן ברק. לא ברור משקלו של מי גדול יותר. אלמלא התעקש ברק, ובעקבותיו כמעט כל מערכת המשפט, על אימפריאליזם שיפוטי, שלא היה קשוב לביקורתם של רבים וטובים, לא היינו מגיעים לנקודת הפיצוץ הנוכחית. מהבחינה הזו, גם ברק היה נגוע בפופוליזם ליברלי, שמנסה לרצות את תומכיו האידיאולוגיים במקום את צורכי המערכת ארוכי הטווח.
משום כך, חשוב שהרפורמות שהציג לוין יתקבלו דווקא בדיון ענייני, ולא בהתלהמות גורפת. בדיון ענייני מהסוג הזה אפשר לדעתי לחיות בשלום עם ביטול עילת הסבירות, שממילא נשמעת סובייקטיבית ופוליטית, ולהתעקש במקומה על עילת המידתיות, כזו שבאמת בוחנת לא רק טוב ורע מוחלטים, אלא גם טוב ורע יחסיים. אפשר לקבל, אומנם בחשש, גם את הפיכת היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון. הרי גם במינוי מנכ"לים אנחנו סומכים על כך שכל מנכ"ל ירצה להצליח באופן מקצועי, לא רק לרצות את אדוניו. ליתר ביטחון, רצוי להגביל את משך תחולת השינוי הזה, כדי לבחון את הצלחתו.
אבל אין להשלים עם ההצעות שהתגברות הכנסת על פסילת חוק בידי בג"ץ תיעשה ברוב קואליציוני רגיל, וגם אין להשלים עם ההצעה שבג"ץ לא יוכל לפסול חוקי יסוד. משמעות ההצעה הראשונה היא שכל חוק שיפסלו השופטים ייחקק שוב בכנסת, ומשמעות ההצעה השנייה היא שכל רעה חולה שירצו הפוליטיקאים להכניס תוגדר כחוק יסוד, וממילא לא יוכלו השופטים לבקרה. לכן צריך שפסילת חוקים תתאפשר רק ברוב של שני שלישים מכלל שופטי בג"ץ, והחזרת החוק לחיים תיעשה גם כן ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת. חוקי יסוד יוכלו להיות משוריינים מפסילה, רק אם יתקבלו (או ישונו) מלכתחילה ברוב מיוחס גבוה, כראוי להם.
המסקנה המיידית הנובעת מכל זה היא הצורך לקבל את הצעתו של בני גנץ, לקיים דיאלוג בין הממשלה והאופוזיציה לגבי דמותם של השינויים החיוניים במעמדה של מערכת המשפט. רק הסכמה כזו תוכל להוכיח שהרפורמה של לוין אכן באה לשנות, ולא לנקום או להביס.
