מה האירים יודעים לעשות טוב יותר מאיתנו? הביטו בגרף המצורף בעמוד זה, מתוך המחקר של מרכז טאוב לסיכום 2022. החוקרים, פרופ' בנימין בנטל וד"ר לביב שאמי, בדקו את מצב שוק העבודה בישראל לעומת שמונה מדינות נבחרות בגודל דומה לשלנו. המסקנה לא מפתיעה: אנחנו עובדים המון, אבל מפיקים מעט. עובד ישראלי ממוצע עבד בשנת 2019 כמעט 1,900 שעות. הרבה יותר מכל מדינות ההשוואה, שבהן עובדים רק כשלושת־רבעי מהזמן הזה. היחידה שמדגדגת את הנתון הזה היא אירלנד, לפחות עד שמדיניות החל"ת עיוותה את שוק העבודה הישראלי.
ומה יוצא מכל שעות העבודה האלה? הַכירו את ה־בעיה בה"א הידיעה של שוק העבודה הישראלי: פריון נמוך. איך מחשבים פריון? קחו את כל התוצר הלאומי, התל"ג של המדינה, ותחלקו אותו במספר שעות העבודה שעבדנו כולנו. קיבלתם את הפריון לשעת עבודה. שעת עבודה ממוצעת של ישראלי מייצרת ערך בשווי 48 דולר, בעוד שעת העבודה של מקבילינו באירופה שווה בין 60 ל־80 דולר, במחירי 2017. בקיצור, אנחנו עובדים יותר שעות בכרבע, ומייצרים פחות ערך בכרבע. באירלנד עוקפים את כולם בסיבוב, עם נתון פנומנלי של יותר מ־120 דולר לשעת עבודה.
העניין המדאיג באמת הוא ציר הזמן. במשך עשורים, פריון העבודה הישראלי לא מצליח לצמצם פערים, והעולם בורח. האירים, למשל, מציעים לעולם מס חברות כל כך אטרקטיבי, שהם הצליחו למשוך אליהם שורה של תאגידים בינלאומיים כמו פייסבוק, גוגל ושות', שהקימו מרכזים בדבלין ומשפיעים על נתוני החשבונות הלאומיים. אצלנו, כמעט בכל דו"ח שיוצא ממליצים לצמצם את טירוף שעות העבודה הישראלי ולחשוב במקביל על דרכים להגביר את התפוקה. אחד המשתנים המרכזיים שעוסקים בהם בהקשר הזה הוא איכות כוח האדם. כלומר, העובד הישראלי פחות מיומן, איכות ההשכלה שלו נמוכה, ומערכת החינוך כושלת.
במרכז טאוב בחרו להתמקד במדד אחר: השקעות מהמגזר הפרטי פר מועסק. במילים פשוטות, כמה הון הושקע בכל עובד ישראלי כדי לשפר את יעילות עבודתו. הממצאים מדכאים: מאז שנות השמונים, הפרמטר הזה לא עלה בישראל, ואפילו ירד מעט. בדנמרק, לעומת זאת, שלפני שלושים שנה פיגרה אחרי ישראל – שילשו את ההשקעה בהון למועסק.
אז למה המגזר הפרטי בישראל לא שם מספיק כסף כדי לייעל את תפוקת העובדים שלו? "נראה שהתמריצים שבפניהם ניצבים הארגונים העסקיים בישראל בבואם להחליט על השקעות – מעוותים", כותבים שני החוקרים, "אם מחמת קשיים בירוקרטיים הפוגעים בתשואה ואם בשל שכר העבודה הנמוך, המקטין את כדאיות החלפת העבודה בהון".
בקיצור, שוב אותן זמירות. הרגולציה המוגזמת של ממשלת ישראל מקשה על המגזר הפרטי לפעול בצורה שתהפוך את העובד הישראלי לשווה־ערך למקבילו באירופה. החוקרים מעריכים ש"אילו ההון למועסק בישראל היה עולה לרמתו בשוודיה, בדנמרק או בהולנד, היה התוצר לעובד עולה בכ־13%, ובכך גם סוגר כמחצית מהפער של התוצר לשעת עבודה בין ישראל לרוב מדינות ההשוואה" .
גם בהשקעת הון ציבורי (כבישים, תחבורה, תקשורת, נמלים, חשמל וכיו"ב) לנפש, המצב כאן לא השתנה בארבעים השנים האחרונות, בפער ענק מהמדינות האחרות. כאמור, חלק ניכר מהפער בפריון העבודה מוסבר באיכות כוח האדם. דו"ח שפרסם בנק ישראל ב־2019, הציג שורת המלצות ובהן סגירת פערים בתחום לימודי הליבה, שיפור שכרם של מורים צעירים ושילוב גברים חרדים בשוק העבודה. במצב הפוליטי הנוכחי קשה להאמין שהיעדים הללו בני השגה בשנים הקרובות. ב־2023 תיאלץ הממשלה לחשוב בעיקר איך היא מגדילה את השקעות ההון במועסקים, או לפחות לא מפריעה להן.
